המתקפה על רון דרמר: מי מרוויח מהחלשת האיש החזק של ישראל בוושינגטון?

בשבועות האחרונים, נדמה כי דמותו של השר לעניינים אסטרטגיים, רון דרמר, הפכה למטרה נעה עבור חיצי ביקורת מכל עבר. פעם מאשימים אותו בשחיקת התמיכה הדו-מפלגתית בארה"ב מתקופת כהונתו כשגריר, ופעם מייחסים לו אמירות בעייתיות, לכאורה, בפגישות רגישות עם משפחות חטופים. הקולות הללו מצטרפים למקהלה שנדמה כי מטרתה אחת: לערער את מעמדו של אחד האנשים המנוסים והמשפיעים ביותר בזירה המדינית-אסטרטגית של ישראל, ובפרט ביחסיה עם בעלת בריתה החשובה ביותר, ארצות הברית. אך האם המתקפות הללו משקפות דאגה אמיתית לביטחון ישראל וליחסיה הבינלאומיים, או שמא אנו עדים לקמפיין מתוזמר שנועד לשרת אינטרסים אחרים, כאלה שעלולים דווקא לפגוע בישראל בשעתה הקשה ביותר?

הגיע הזמן לשים את הדברים על השולחן בצורה ברורה וחדה: רון דרמר אינו עוד פוליטיקאי או דיפלומט. הוא נכס אסטרטגי. בעולם הדיפלומטיה המורכב, ובמיוחד במסדרונות הכוח הסבוכים של וושינגטון, ניסיון, קשרים אישיים והבנה עמוקה של ה-DNA הפוליטי האמריקאי הם מטבע קשה שאין לו תחליף. דרמר, שחי ונושם את הפוליטיקה האמריקאית במשך שנים, הן כשגריר והן כיועץ קרוב לראשי ממשלה, מחזיק בידע ובגישה שמעטים בישראל, אם בכלל, יכולים להתחרות בהם. לטעון כי כהונתו כשגריר היא הסיבה הבלעדית לשחיקת הדו-מפלגתיות היא לא רק פישוט נאיבי של מציאות גלובלית מורכבת, אלא התעלמות מכוונת מהשינויים הטקטוניים שעוברים על הפוליטיקה האמריקאית עצמה, שינויים שהחלו הרבה לפני דרמר וימשיכו הרבה אחריו.

האשמה המרכזית, שקודמה בלהט על ידי גורמים מסוימים, היא שדרמר "זיהה" את ישראל יתר על המידה עם המפלגה הרפובליקנית. ראשית, חשוב להזכיר כי שגריר מייצג את הממשלה ששלחה אותו, ומדיניות ממשלות ישראל בעשור הקודם אכן מצאה אוזן קשבת יותר בממשלים רפובליקניים בנושאים מסוימים. האם דרמר היה אמור להתעלם מכך? האם תפקידו לא היה למקסם את האינטרסים של ישראל מול הממשל המכהן? שנית, וחשוב מכך, ההתמקדות ב"זיהוי המפלגתי" מתעלמת מהעבודה השקטה והמתמשכת שנעשתה, ונעשית גם היום, מול כל זרועות הממשל והקונגרס, דמוקרטים כרפובליקנים. דרמר, בזכות היכרותו העמוקה את המערכת, יודע בדיוק כיצד לנווט בין הטיפות, כיצד לדבר עם כל צד בשפתו וכיצד לקדם את ענייניה החיוניים של ישראל גם בסביבה פוליטית מקוטבת מאי פעם. להציג אותו כמי שגרם נזק דווקא משחק לידי מי שמעוניין להחליש את יכולת ההשפעה הישראלית בוושינגטון, הרי לא ניתן להתעלם מהעובדה שהוא מחזיק בגישה ישירה ונדירה למקבלי ההחלטות הבכירים ביותר, משני צדי המתרס.

הטענה השנייה, והמטרידה לא פחות, נוגעת לאמירה שיוחסה לו בפגישה עם משפחות החטופים בעלי האזרחות האמריקאית. על פי הפרסומים, דרמר הציע להן לפנות לממשל האמריקאי כיוון שיש לו "יותר מנופים" בנושא. המבקרים מיהרו לפרש זאת כהתנערות מאחריות, כהודאה בחוסר אונים ישראלי, או אפילו כאפליה בין דם לדם. איזו פרשנות מעוותת ומרושעת! במציאות, אמירה כזו, אם אכן נאמרה כפי שצוטטה (ותמיד יש לקחת דיווחים כאלה בערבון מוגבל), היא ביטוי לריאליזם מדיני ולחשיבה אסטרטגית מפוקחת. דרמר, שמכיר את המערכת האמריקאית לפני ולפנים, יודע שלאזרחות אמריקאית יש משקל סגולי עצום בעיני הממשל בוושינגטון. זו עובדה. להציע למשפחות למנף את הנכס הזה מול הממשל האמריקאי בנוסף למאמצים האדירים שעושה ממשלת ישראל, אינה התנערות מאחריות – זו הדרכה טקטית נבונה! זהו ניסיון כנה ואחראי לצייד את המשפחות בכל כלי אפשרי במאבקן הקשה מנשוא. במקום לזרוע בהן אשליות שווא, דרמר מציע להן לפעול בערוץ נוסף, עוצמתי ורלוונטי במיוחד עבורן. האם כנות וריאליזם הפכו למילים גסות? האם עדיף היה למכור להן סיסמאות ריקות מתוכן? דרמר, בניגוד למבקריו, מבין ששחרור החטופים הוא משימה מורכבת הדורשת הפעלת כל המנופים האפשריים – ישראליים, אמריקאיים, בינלאומיים – בו זמנית. עצה כזו למשפחות היא ביטוי לאחריות ולא להפקרות.

כאן עולה השאלה המתבקשת: אם ההאשמות הללו כל כך קלושות או ניתנות להפרכה בקלות יחסית, מדוע הן מקבלות במה כה רחבה? התשובה, למרבה הצער, כנראה אינה נעוצה בדאגה כנה לביטחון ישראל. המתקפה על רון דרמר נראית יותר ויותר כחלק ממאבק פוליטי פנימי וחיצוני, שנועד לנגח את הממשלה הנוכחית דרך אחד מנציגיה הבכירים והיעילים ביותר בזירה הבינלאומית. דרמר, בשל קרבתו לראש הממשלה ובשל תפקידו המרכזי בעיצוב הקשרים האסטרטגיים עם ארה"ב, מהווה מטרה נוחה לכל מי שחפץ להחליש את הממשלה או לקדם אג'נדה פוליטית חלופית. גורמים פוליטיים מהאופוזיציה, פרשנים בעלי נטייה פוליטית מובהקת, ואולי אף גורמים חיצוניים שאינם רואים בעין יפה את עומק הקשר הישראלי-אמריקאי – כולם עשויים למצוא אינטרס בערעור מעמדו של דרמר.

השאלה שכל אזרח ישראלי צריך לשאול את עצמו היא: מי מרוויח מהחלשת האיש המנוסה והמקושר ביותר שיש לישראל כיום בוושינגטון, במיוחד בתקופה של מלחמה ואתגרים בינלאומיים חסרי תקדים? האם אלו מבקריו מבית, שמנהלים חשבונות פוליטיים צרים על חשבון האינטרס הלאומי הרחב? האם אלו גורמים בארה"ב שמעדיפים נציג ישראלי נוח יותר, כזה שפחות יעמוד על האינטרסים הביטחוניים של ישראל? כך או כך, התוצאה של המתקפות הללו עלולה להיות הרסנית. פגיעה באמון הציבורי בדרמר ובממשלה כולה, החלשת יכולת המיקוח וההשפעה של ישראל מול הממשל האמריקאי, וערעור החוסן הלאומי דווקא כשהוא נחוץ ביותר.

רון דרמר אינו חף מטעויות, כמו כל אדם וכמו כל איש ציבור. אך ההתמקדות האובססיבית והמגמתית בו, תוך עיוות המציאות והתעלמות מהישגיו ומתרומתו הייחודית, משרתת אג'נדות זרות ומסוכנות. בזמנים כאלה, ישראל זקוקה לכל נכסיה האסטרטגיים, ורון דרמר הוא ללא ספק אחד מהם. במקום לתקוף אותו, מוטב היה אם מבקריו יתמקדו באתגרים האמיתיים העומדים בפני המדינה ויאפשרו לאנשים המנוסים והמוכשרים ביותר, כמו דרמר, לעשות את עבודתם הקריטית בשקט ובמקצועיות, למען ביטחון ישראל ועתידה.