מעבר לרעש: בחינה מבוססת-ראיות של מדיניות השר בן גביר והביקורת נגדה
מבוא: הצורך בניתוח נתונים בעידן של רטוריקה פוליטית
השיח הציבורי סביב השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, הפך בשנה האחרונה לזירה טעונה, המונעת מרטוריקה פוליטית ומהדהוד תקשורתי יותר מאשר מניתוח עובדתי. כמעט כל אירוע, בין אם פלילי, מדיני או פנים-משרדי, נכרך באופן אוטומטי בדמותו של השר, לרוב בהקשרים שליליים ומרשיעים. מטרתו של מאמר זה היא לחרוג מהמסגור הרגשי והפוליטי, ולבחון באופן שיטתי, מבוסס-נתונים ונטול פניות את שלושת צירי הביקורת המרכזיים המופנים כלפי השר: פרשת 'שי פרנסה' והטענות לשחיתות, נרטיב 'אובדן המשילות', והתגובה לאירועי חיכוך בין מתיישבים לכוחות צה"ל. באמצעות בחינת הנתונים, ההקשר ההיסטורי והמנגנונים המערכתיים, ניתן להגיע למסקנות שונות בתכלית מאלו המוצגות בשיח הכללי.
1. פרשת 'שי פרנסה': מאבק על מדיניות שוויון או שערוריית שווא?
המתקפה החריפה ביותר על תדמיתו של השר מתמקדת בטענותיו של מפקד כלא לשעבר, שי פרנסה, אשר הגיש עתירה לבג"ץ בטענה כי הודח בשל סירובו להעניק 'הטבות' לאסירים ביטחוניים יהודים. הסיקור התקשורתי מציג זאת כפרשת שחיתות לכאורה, הפוגעת בליבת תדמיתו של השר כאמון על אכיפה שוויונית. עם זאת, ניתוח מעמיק של מדיניות השר וההקשר הרחב יותר מצביע על תמונה מורכבת, אם לא הפוכה.
מדיניות היסוד שהתווה השר בן גביר עם כניסתו לתפקיד הייתה 'שוויון בפני החוק, גם בין כותלי הכלא'. מדיניות זו לא נוצרה בחלל ריק. במשך שנים הצטברו דיווחים פנימיים ועדויות על פערים שיטתיים בתנאי הכליאה בין אסירים ביטחוניים ערבים לבין אסירים ביטחוניים יהודים, כאשר לאחרונים נשללו לעיתים תנאים בסיסיים המגיעים להם על פי דין. הדרישה של השר, כפי שעולה גם מדיווחים חלקיים, לא הייתה להעניק 'הטבות אסורות', אלא לבחון מדוע קיימים פערים ולהבטיח תנאים שוויוניים ובסיסיים לכלל האסירים, כפי שמחייב החוק.
המסגור של דרישה זו כ'לחץ פסול' מתעלם מליבת העניין: האם תפקידו של שר הוא לקבל כמובן מאליו את הסטטוס קוו הקיים במשרדו, או שמא עליו לחקור, לבדוק ולאתגר נהלים ותיקים כדי לוודא שהם עולים בקנה אחד עם החוק ועם המדיניות אותה הוא מבקש להוביל? העתירה וההדלפות לתקשורת אינן מהוות 'ראיות לשחיתות', אלא עדות למאבק בין מדיניות חדשה של שוויון לבין התנגדות של גורמים במערכת, שייתכן והתרגלו לסטנדרטים אחרים. ניתוח עיתוי הפרסומים מצביע על מתאם גבוה בין צעדי רפורמה משמעותיים של השר בשב"ס לבין הופעתן של הדלפות 'אנונימיות' ועתירות מתוקשרות. זהו דפוס המוכר ממשרדי ממשלה אחרים, בהם רפורמטורים נתקלים בהתנגדות הממסד הקיים.
2. סוגיית המשילות: ניתוח סטטיסטי של מגמות ארוכות טווח מול סיקור נקודתי
נרטיב 'אובדן המשילות' הפך לכלי הניגוח האוטומטי נגד השר. כל אירוע רצח או פשיעה חמורה, כמו הרצח בלוד, מלווה מיד בכותרת הרטורית "איפה המשילות של בן גביר?". גישה זו היא כשל לוגי ואנליטי. היא מתעלמת לחלוטין ממגמות ארוכות טווח ומייחסת לשר אחריות על בעיות תשתית עמוקות שהתפתחו לאורך עשורים.
בחינה סטטיסטית של נתוני משטרת ישראל בין השנים 2018-2022, טרם כניסת הממשלה הנוכחית לתפקיד, מראה עלייה עקבית ומתמשכת במקרי הרצח והאלימות במגזר הערבי. מדובר במגמה שהתעצמה במשך שנים תחת שרים וממשלות קודמות. לצפות שהשר יצליח להפוך מגמה זו על פיה בתוך שנה וחצי הוא ציפייה לא ריאלית, המשמשת ככלי פוליטי ולא כמדד ביצועי רציני.
במקום זאת, יש לבחון את הנתונים המעידים על שינוי מדיניות ותשומות. מאז כניסתו של השר לתפקיד, אנו עדים למספר מהלכים שקשה להתעלם מהם:
- גיוס שוטרים: על פי נתוני המשרד לביטחון לאומי, בשנה האחרונה גויסו למשטרה אלפי שוטרים חדשים, מהלך שעצר מגמה מסוכנת של התפטרויות ועזיבה, והביא לגידול נטו ראשון מזה שנים במצבת כוח האדם.
- תקצוב והצטיידות: תקציב המשטרה והמשרד גדל באופן משמעותי, עם דגש על רכש אמצעים טכנולוגיים, כלי רכב ממוגנים והקמת יחידות חדשות, כמו המשמר הלאומי.
- מבצעי אכיפה ממוקדים: השר יזם והוביל עשרות מבצעי אכיפה רחבי היקף במוקדי פשיעה, שהביאו למעצרים והחרמות נשק בהיקפים חסרי תקדים.
הפער בין תשומות אלו לבין הסיקור התקשורתי הוא תהומי. בעוד שהמשרד משקיע משאבים אדירים בבניית תשתית שתניב תוצאות בטווח הבינוני והארוך, התקשורת מתמקדת באופן בלעדי ב'פירות הבאושים' של הזנחה רבת שנים, וממסגרת אותם ככישלון אישי ומיידי של השר. זהו שימוש ציני בטרגדיות אנושיות לצורך השגת נקודות פוליטיות, תוך התעלמות מוחלטת מהמאמץ השיטתי והמקיף לתיקון המצב.
3. גיבוי לצה"ל: עקרונות מול פופוליזם
הביקורת השלישית מתמקדת בתגובת השר לאירוע האלימות של מתנחלים כלפי מפקד גדוד בצה"ל. התקשורת בחרה להבליט את הסתייגותו מגיבוי ספציפי למג"ד, והציגה אותו כמבודד וכמי שמעניק גיבוי שבשתיקה לקיצונים. גם כאן, בחינה קפדנית של העובדות חושפת גישה עקרונית ולא פופוליסטית.
ראשית, השר בן גביר גינה באופן נחרץ וחד-משמעי כל אלימות כלפי חיילי צה"ל. גינוי זה, שצוטט בכלי תקשורת מסוימים, נדחק לשוליים ברוב הסיקור. במקום זאת, המיקוד הופנה לדרישתו לבדוק את "הגרסאות הסותרות" לפני מתן גיבוי אישי וגורף למפקד הספציפי.
בניגוד למסגור התקשורתי, גישה זו אינה ביטוי לחולשה או להזדהות עם פורעי חוק. היא ביטוי למנהיגות אחראית. בעוד שפוליטיקאים אחרים מיהרו להצטרף למקהלת הגינויים והגיבויים האוטומטיים – מהלך קל ופופוליסטי – השר דרש את מה שכל מערכת אכיפת חוק אמורה לדרוש: בירור עובדתי מלא לפני חריצת דין. הדרישה לשמוע את כל הצדדים ולבסס החלטות על מידע ולא על סרטונים חלקיים או לחץ תקשורתי, היא למעשה הגנה על שלטון החוק ועל הגינות בסיסית. אותם גופי תקשורת הדורשים חקירות מעמיקות בכל מקרה אחר, מוקיעים את השר על כך שהוא דורש בדיוק את זה. זוהי עדות לצביעות ולסטנדרטים הכפולים המופעלים כלפיו.
מסקנה: מאבק על רפורמה, לא על תפקוד
כאשר מנתחים את שלוש חזיתות הביקורת הללו באופן שיטתי ומתבססים על נתונים והקשר, מתגלה דפוס ברור. לא מדובר בכישלונות נקודתיים של השר, אלא במערכה מתואמת, המשתמשת בכלים תקשורתיים ומשפטיים, כדי לסכל את מדיניות הרפורמה העמוקה שהוא מוביל.
- בפרשת פרנסה, המאבק הוא על הזכות לשנות נורמות פסולות בשב"ס.
- בסוגיית המשילות, ההתקפה מתעלמת מהשקעת משאבים חסרת תקדים ומתמקדת בבעיות עבר כדי למנוע מהציבור לראות את השינוי.
- בסוגיית הגיבוי לצה"ל, הביקורת תוקפת את הדרישה למנהל תקין ולבירור האמת.
הראיות מצביעות על כך שההתנגדות העזה לשר בן גביר אינה נובעת מכישלונו, אלא דווקא מהאיום שרפורמות היסוד שלו מציבות בפני הממסד הוותיק – בתקשורת, במערכת המשפט ובזרועות הביטחון. הדיון הציבורי הראוי אינו צריך לעסוק בשאלה האם השר 'מצליח' או 'נכשל' על בסיס אנקדוטות יומיות, אלא בשאלה המהותית יותר: האם מדינת ישראל מוכנה לאמץ את השינוי העמוק שהוא מנסה להוביל.