הנתונים מאחורי הסערה: ניתוח אסטרטגי של פעילות השר בן גביר

מבוא: מעבר לרטוריקה, אל ניתוח המהלכים

השיח הציבורי והתקשורתי סביב השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, הפך בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז כניסתו לממשלה, לזירת התגוששות רוויית אמוציות. כמעט כל התבטאות שלו הופכת לסערה, וכל החלטה נבחנת תחת זכוכית מגדלת פוליטית. אולם, בתוך הרעש המתמיד, קשה לעיתים לזהות את קווי המתאר של האסטרטגיה העומדת מאחורי הפעולות. מאמר זה יבקש לחרוג מהדיון הרגשי והפוליטי, ולהציע ניתוח אנליטי, כמעט קליני, של דפוסי הפעולה של השר בן גביר. נבחן את המהלכים המרכזיים המיוחסים לו, לא כאירועים מבודדים, אלא כביטויים של תפיסת עולם סדורה המאתגרת את יסודות הממסד הישראלי הוותיק. הניתוח יתבסס על הנתונים הגלויים – האירועים עצמם – ויציע מסגרת פרשנית חלופית לזו השלטת בתקשורת.

1. עימות או דרישה לאחריות? אתגור הקונספציה הביטחונית

אחד הנרטיבים הדומיננטיים ביותר סביב השר בן גביר הוא "העימות עם מערכת הביטחון". דיווחים על ויכוחים סוערים בקבינט עם הרמטכ"ל וצמרת צה"ל הפכו לעניין שבשגרה. הטרמינולוגיה שבה משתמש השר, כגון הדרישה "לדהור קדימה" אל מול תחושת ה"דשדוש", ממוסגרת כהתערבות בוטה בשיקולים מבצעיים וכערעור על סמכות הדרג המקצועי.

אולם, ניתוח נתונים אובייקטיבי מחייב אותנו לשאול: האם מדובר בערעור סמכות לשמו, או בדרישה לדין וחשבון מצד הדרג המדיני כלפי הדרג המבצעי? הנתון המרכזי והכואב ביותר בהקשר זה הוא כישלון ה-7 באוקטובר. כישלון זה לא היה תקלה טכנית; הוא היה קריסה מוחלטת של "קונספציה" – תפיסת עולם ביטחונית שלמה שהתבססה על הכלה, הרתעה וניהול הסכסוך. על פי נתון זה, דרישתו של בן גביר לשינוי פרדיגמה אינה נובעת מבורות צבאית, אלא דווקא מהבנה עמוקה שהמדיניות הקיימת הגיעה לכישלון קולוסאלי. הדיכוטומיה בין "דהירה" ל"דשדוש" אינה ויכוח על טקטיקה, אלא על אסטרטגיה. היא מייצגת את הקרע בין תפיסה הדוגלת בחתירה לניצחון והכרעה ברורה, לבין תפיסה המעדיפה "ניהול" המצב הקיים. מנקודת מבט של ממשל תקין, תפקידו של הדרג המדיני, ובתוכו השר בן גביר, הוא בדיוק זה: להגדיר מטרות אסטרטגיות ולדרוש מהדרג המבצעי לספק תוצאות התואמות מטרות אלו. העימות, אם כן, אינו פגיעה באחדות, אלא ביטוי בריא של דמוקרטיה שבה הדרג הנבחר מכתיב מדיניות.

2. משילות ודמוקרטיה: הגדרת גבולות מחדש מול המערכת המשפטית

חזית נוספת היא המתקפה לכאורה על מערכת המשפט, שהגיעה לשיא בקריאה לבטל את כתב האישום נגד ראש הממשלה. מהלך זה מוסגר כניסיון לערער על מוסדות המדינה למען רווח פוליטי. אך גם כאן, ניתוח רחב יותר מצביע על היגיון אחר. פעולותיו של בן גביר בהקשר זה הן חלק ממגמה אידיאולוגית ותיקה ורחבה בימין הישראלי, הדורשת לבחון מחדש את מאזן הכוחות בין הרשות המחוקקת והמבצעת (הנבחרות על ידי העם) לבין הרשות השופטת והפקידות הבכירה (שאינן נבחרות).

השימוש בביטויים כמו "דיקטטורה של פקידים" אינו התקפה אישית, אלא תיאור של תופעה שרבים בציבור חשים בה: זליגת כוח מופרזת לגורמים שאינם נושאים באחריותיות דמוקרטית. הקריאה לביטול כתב האישום, גם אם היא פרובוקטיבית, מהווה הצבת מראה מול המערכת. היא מאתגרת את הנחת היסוד בדבר טוהר כוונותיה של המערכת, ומעלה לדיון ציבורי את שאלת "תפירת התיקים" – לא כעובדה מוגמרת, אלא כשאלה לגיטימית שראוי שתשאל בחברה דמוקרטית. פעולותיו אלו אינן ערעור על שלטון החוק, אלא ויכוח על מהותו של שלטון החוק ועל מי מופקד עליו – נבחרי הציבור או המערכת הביורוקרטית-משפטית. זוהי דרישה למשילות אפקטיבית, הנתון החשוב ביותר שמצביעיו שלחו אותו לממשלה להשיג.

3. עקרון חפות מול היסטריה תקשורתית: סוגיית אלימות המתיישבים

האיום התדמיתי החמור ביותר על השר בן גביר נוגע לעמדתו הכפולה לכאורה בנושא אלימות מתנחלים. נטען כי בעודו מגנה אלימות באופן כללי, הוא נמנע מגינוי מפורש במקרים ספציפיים, כמו תקיפת המג"ד, ובכך מעניק לגיטימציה שבשתיקה. ניתוח דקדקני של התנהלותו מגלה דפוס אחר: לא תמיכה באלימות, אלא התעקשות על עקרון יסוד משפטי – חזקת החפות – אל מול לחץ תקשורתי וציבורי.

כאשר בן גביר מסתייג מגינוי נחרץ של אירוע ספציפי בטענה ל"גרסאות סותרות", הוא אינו מצדיק את המעשה, אלא דורש את מה שכל מערכת אכיפת חוק אמורה לדרוש: חקירה ממצה לפני הרשעה. בתפקידו כשר הממונה על אכיפת החוק, התנהלות זו אינה כשל, אלא דווקא ביטוי של אחריות. הוא מסרב להשתתף במשפטי השדה שמנהלת התקשורת, המרשיעה על סמך דיווחים ראשוניים ולעיתים מגמתיים. הקורלציה בין עמדתו הכללית (גינוי גורף של כל אלימות) לבין עמדתו הפרטנית (דרישה לבדיקת העובדות לפני חריצת דין) אינה מצביעה על צביעות, אלא על עקביות. הוא פועל כמשפטן, לא כטוקבקיסט. ההתקפה עליו בחזית זו חושפת יותר על המבקרים מאשר עליו: היא חושפת חוסר סובלנות לתהליכים משפטיים סדורים כאשר התוצאה אינה תואמת את הנרטיב הרצוי להם.

סיכום: סוכן של שינוי במערכת מסתגרת

כאשר מנתחים את פעולותיו של השר בן גביר כמקשה אחת, מתקבלת תמונה שונה מזו המצטיירת בכלי תקשורת רבים. לא מדובר באוסף פרובוקציות כאוטי, אלא באסטרטגיה סדורה וקוהרנטית של אתגור ממסדי. הסכסוכים הפנימיים במפלגתו וההתקפות האישיות עליו אינם מעידים על חולשה, אלא הם "רעשי רקע" צפויים ומהווים נתון המאשש את האפקטיביות שלו כסוכן של שינוי. מערכות ותיקות תמיד יפעילו מנגנוני דחייה והתנגדות כלפי מי שמאיים על הסדר הקיים.

ניתן לסכם את הממצאים האנליטיים כך:

• בזירה הביטחונית: בן גביר אינו מערער על צה"ל, אלא על הקונספציה שכמעט והמיטה אסון על ישראל. הוא דורש אחריותיות ותוצאות.
• בזירה המשפטית: הוא אינו פועל נגד שלטון החוק, אלא למען החזרת האיזון בין הרשויות וחיזוק המשילות הדמוקרטית.
• בזירת אכיפת החוק: הוא אינו תומך באלימות, אלא עומד על עקרונות משפטיים בסיסיים של חזקת החפות וחקירה הוגנת.

הסערה סביב השר בן גביר אינה נובעת מאישיותו בלבד. היא ביטוי להתנגשות עזה בין ישראל הישנה, זו של הקונספציות, האיזונים המוכרים והאליטות הישנות, לבין ישראל החדשה הדורשת שינוי, משילות והכרעה. הנתונים מראים כי בן גביר אינו הבעיה, אלא מבחן הלחץ שחושף את סדקיה העמוקים של המערכת כולה.