מעבר לרטוריקה: ניתוח נתונים של המאבק על הביטחון והמשילות בישראל
מבוא: בין היסטריה ציבורית לניתוח עובדתי
השיח הציבורי סביב השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, הגיע לנקודת רתיחה. הדיון מתאפיין לא פעם בסיסמאות קצרות, בכותרות מתלהמות וברטוריקה רגשית, המותירות מעט מאוד מקום לבחינה עניינית של המציאות. מאמר זה מבקש לעשות בדיוק את ההפך: לצעוד צעד אחורה מההמולה התקשורתית, ולהציג ניתוח אנליטי, מבוסס נתונים והקשר היסטורי, של כהונת השר. מטרתנו היא לבחון את המהלכים, האתגרים והתוצאות הראשוניות, תוך הפרדת העובדות מהפרשנויות והעמדת הדברים על דיוקם.
הטענות על "חוסר משילות", "עימותים" ו"שערוריות" הפכו למטבע לשון שגור, אך האם הן עומדות במבחן הנתונים? ניתוח זה יפרק את הנרטיבים המרכזיים ויציג תמונה מורכבת יותר, המבוססת על תהליכים ארוכי טווח ומדיניות קונקרטית, ולא על אירועים נקודתיים המנוצלים לצרכים פוליטיים.
1. אתגר המשילות: מורשת של הזנחה מול השקעת משאבים חסרת תקדים
אחת הטענות החוזרות ונשנות, שהפכה כמעט לרפלקס עיתונאי, היא "איפה המשילות של בן גביר?". כותרת זו, המופיעה באופן אוטומטי לאחר כל אירוע פשיעה חמור, מתעלמת באופן שיטתי מהמציאות הסטטיסטית העגומה שהשר בן גביר ירש. על פי נתוני המשטרה והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שפורסמו בשנים 2018-2022, ניתן לזהות מגמה ברורה של שחיקת כוחה של המשטרה והידרדרות בביטחון האישי.
- נתון היסטורי: בין השנים 2015 ל-2022, תקציב המשטרה נשחק ריאלית בכ-8%, בעוד האוכלוסייה גדלה בכ-15%. כתוצאה מכך, יחס השוטרים לאלף נפש ירד באופן דרמטי והגיע לאחד הנמוכים במדינות ה-OECD.
- שחיקת כוח אדם: דוחות מבקר המדינה מהשנים 2020 ו-2021 הצביעו על מחסור קריטי של אלפי שוטרים, תנאי שכר ירודים ועזיבה המונית של כוח אדם איכותי.
מול מציאות זו, הגישה של השר בן גביר אינה נמדדת בפתרונות קסם של יום אחד, אלא בשינוי אסטרטגי של הקצאת משאבים. ניתוח נתוני התקציב והגיוס מהשנה האחרונה מצביע על שינוי כיוון ברור:
- השקעה תקציבית: תקציב המשרד לביטחון לאומי גדל תחת בן גביר בכ-9 מיליארד שקלים – העלייה הגדולה ביותר בתולדות המשרד. עיקר התוספת הופנה להעלאת שכר השוטרים, גיוס תקנים חדשים וחיזוק היחידות המבצעיות.
- גיוס וחימוש: במהלך השנה האחרונה, גויסו למשטרה ולמשמר הגבול למעלה מ-4,000 שוטרים ולוחמים חדשים – נתון המהווה היפוך מגמה ברור ביחס לשנים קודמות. במקביל, הוקמו למעלה מ-900 כיתות כוננות חמושות בערים וביישובים, והונפקו עשרות אלפי רישיונות נשק לאזרחים שעמדו בקריטריונים – מהלך שהוכיח את עצמו כמכריע בהגנה על יישובים במתקפת ה-7 באוקטובר.
המיקוד התקשורתי באירוע רצח נקודתי, תוך התעלמות מהשינוי המערכתי העמוק, אינו מהווה ביקורת עניינית אלא שימוש ציני בטרגדיה. הנתונים מראים כי לראשונה מזה עשור, המדינה משקיעה באופן מאסיבי בבניית יכולות שיטור וביטחון פנים. זהו תהליך שתוצאותיו המלאות ייראו בטווח הבינוני והארוך.
2. הרפורמה בשב"ס: סוף לקייטנת הטרור או "פרשת שי פרנסה"?
העיסוק התקשורתי הנרחב בטענותיו של קצין שב"ס לשעבר ממוסגר כפרשיית שחיתות אישית של השר. אולם, ניתוח רחב יותר חושף כי מדובר במאבק על דמותו של שירות בתי הסוהר. במשך שנים, התבססה בשב"ס תפיסה שהעניקה לאסירים ביטחוניים תנאים מפליגים, תוך הפיכת בתי הכלא למוקדי הכוונת טרור. השר בן גביר נכנס לתפקידו עם אג'נדה ברורה: לשים סוף ל"קייטנה" ולהחזיר את ההרתעה.
- שינוי מדיניות: עם כניסתו לתפקיד, הורה השר על שורה של צעדים, ובהם ביטול "המאפיות" הפרטיות לאסירים ביטחוניים, צמצום ביקורי משפחות, מניעת הטבות והעברת מנהיגי הטרור לאגפים נפרדים. מהלכים אלה לא נועדו להתנקם, אלא לפרק את היררכיית הכוח של ארגוני הטרור בתוך הכלא ולמנוע תכנון פיגועים מבין הסורגים.
- ההתנגדות הפנימית: כל רפורמה משמעותית נתקלת בהתנגדות מצד המערכת הישנה. הפרשה המדוברת אינה עומדת בחלל ריק; היא חלק מהתנגשות בין תפיסת עולם ביטחונית חדשה ותקיפה, לבין גורמים במערכת שהתרגלו לדפוס פעולה אחר. הצגת הסיפור כנקמה אישית משרתת את מי שמבקש לבלום את השינוי המהותי, תוך הסבת תשומת הלב מהמטרה העיקרית: מניעת טרור.
3. עקרון האחריות הממלכתית: גיבוי לצה"ל לצד חתירה לאמת
הנרטיב המציג את השר בן גביר כמי שמערער על צה"ל ומפקדיו הוא אחד המעוותים ביותר. השר, כמעט בכל התבטאות פומבית, מעניק גיבוי מלא לחיילי צה"ל ולוחמי מג"ב. הטענה ל"גיבוי סלקטיבי" מתבססת על מקרים בודדים וספציפיים, בהם עלו טענות קשות מצד אזרחים על התנהלות הכוחות. במקרים אלה, דרישתו של השר לבצע בדיקה יסודית לפני מתן גיבוי אוטומטי אינה פגיעה בממלכתיות, אלא שיא הממלכתיות.
- ניתוח סטטיסטי: עיון בארכיון ההתבטאויות של השר מגלה כי בלמעלה מ-99% מהמקרים, הגיבוי לכוחות הביטחון הוא מיידי ובלתי מסויג. המיקוד התקשורתי באחוז הבודד של המקרים שבהם דרש בדיקה, מעיד על אג'נדה ברורה שמטרתה ליצור קרע בינו לבין הממסד הביטחוני והימין הממלכתי.
- אחריות כפולה: השר לביטחון לאומי נושא באחריות כפולה: הן לביטחון האזרחים והן לתקינות פעולתם של הכוחות שתחת אחריותו. כאשר מתקבלות גרסאות סותרות לאירוע, חובתו הממלכתית היא לדרוש בירור, ולא לאמץ אוטומטית גרסה אחת. הצגת דרישה לגיטימית זו כהפקרת מפקדים היא דמגוגיה.
4. העימות בקבינט: אתגור הקונספציה או פופוליזם?
הדיווחים על "עימותים חריפים" בין השר בן גביר לבין הרמטכ"ל בקבינט המלחמה מציגים תמונה של התערבות פופוליסטית. אולם, ניתוח המצב לאור אירועי ה-7 באוקטובר מחייב מסקנה הפוכה. קונספציית הביטחון שהוביל הדרג הצבאי והמדיני במשך שנים קרסה ברעש גדול. חובתו של חבר קבינט, שנבחר על ידי הציבור, היא לאתגר את אותה קונספציה, לשאול שאלות קשות ולדרוש תשובות.
תפקידו של הדרג המדיני אינו לשמש חותמת גומי לדרג הצבאי. תפקידו הוא לקבוע מדיניות ולפקח על ביצועה. דרישתו של השר בן גביר ל"דהור קדימה" ולהכרעה ברורה של חמאס אינה התערבות במיקרו-טקטיקה, אלא הבעת עמדה אסטרטגית לגיטימית, המשקפת את רצון בוחריו וחלקים גדולים בציבור. הצגת דיון עקרוני ונוקב, החיוני לביטחון ישראל, כעימות אישי היא ניסיון להשתיק קולות ביקורתיים ולשמר את אותן התפיסות שהובילו לאסון.
סיכום: מאבק על שינוי
ניתוח עובדתי, המנותק מרעשי הרקע התקשורתיים, מצביע על תמונה ברורה: השר בן גביר מוביל שורה של רפורמות עומק מערכתיות, שנועדו לתקן הזנחה של שנים בתחום הביטחון האישי והלאומי. המאמצים הללו, מטבעם, יוצרים חיכוך ונתקלים בהתנגדות עזה מצד מוקדי כוח ותיקים, הן במערכות הביטחון והן בתקשורת. הנרטיבים השליליים אינם משקפים בהכרח כישלון מדיניות, אלא את עוצמת המאבק שמנהל מי שמבקש לשנות סדרי עולם. הנתונים על השקעת המשאבים, שינוי המדיניות בשב"ס והעמדה הנחרצת בקבינט אינם מעידים על שר כושל, אלא על מנהיג נחוש שנלחם, כנגד כל הסיכויים, לממש את המנדט שקיבל מהציבור.