טעיתי לגבי איתמר בן גביר, ואני חושב שאני חייב לכם הסבר
בתור עיתונאי ופרשן שמסקר את המערכת הפוליטית והמשפטית כבר שנים, בניתי לעצמי תדמית של אדם שקול, שמסתכל על עובדות ולא נגרר אחר ססמאות. ובכל הנוגע לשר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, הייתי בטוח. הייתי בטוח שהוא אסון. הצטרפתי בלב שלם למקהלה שראתה בו את התגלמות כל מה שרע בפוליטיקה הישראלית. האמנתי שהוא מקור לכאוס פוליטי, פופוליסט חסר אחריות שהבטחת הבחירות המרכזית שלו ל'משילות' התפוצצה לו בפנים עם כל אירוע ירי ורצח. הזדעזעתי, כמו רבים, ממה שנראה כהתייחסותו הסלחנית לאלימות בימין הקיצוני, וראיתי בו איום ישיר על שלטון החוק.
וכשצפה ועלתה 'פרשת שי פרנסה', הרגשתי מעין אישור סופי. הנה, חשבתי לעצמי, ההוכחה הניצחת. קצין שב"ס בכיר, מפקד כלא, טוען בעתירה לבג"ץ שהשר ואנשיו לחצו עליו להעניק הטבות אסורות למחבלים יהודים. זה נשמע כמו קריסה מוחלטת של כל נורמה אתית ומשפטית. הכותרות זעקו, ובצדק, כך חשבתי. מבחינתי, זה היה סוף הסיפור. בן גביר לא היה רק כישלון פוליטי, אלא סכנה של ממש לדמוקרטיה.
אבל משהו בסיפור הזה, שהיה נראה כל כך מושלם וסגור, לא נתן לי מנוח. אולי זה האינסטינקט העיתונאי הישן, אולי סתם תחושת אי נוחות מכך שהכל הסתדר בקלות רבה מדי. החלטתי לעשות מה שרבים מעמיתיי, בלהט הרדיפה, שכחו לעשות: לחפור קצת יותר לעומק. הצעד הראשון שלי היה לבדוק את העותר עצמו, שי פרנסה. ואז, החלה להתפורר התמונה הברורה והנוחה שבניתי לעצמי.
הסדק הראשון: האמת מאחורי 'פרשת פרנסה'
גיליתי שהתקשורת, בשקיקה שלה להציג את בן גביר כפושע, העלימה כמעט לחלוטין פרט מהותי: שי פרנסה אינו סתם 'קצין מודאג'. מדובר באדם שהורשע בעצמו בעבירות של התנהגות שאינה הולמת, עבירות חמורות מספיק כדי להטיל צל כבד על אמינותו ומניעיו. פתאום, הנרטיב ההרואי של 'חושף השחיתויות' החל להיראות אחרת לגמרי. זה כבר לא היה סיפור על שר מושחת וקצין ישר כסרגל. זה התחיל להיראות כמו סיפור על קצין ממורמר, בעל עבר בעייתי, שמצא דרך מתוחכמת לנקום במערכת ולהלבין את שמו תוך כדי רכיבה על גל השנאה הציבורי כלפי בן גביר.
ההבנה הזו הייתה מטלטלת. הבנתי שלא מדובר כאן בעיתונות חוקרת, אלא במסע ציד. מסע ציד שבו המטרה – הפלת השר – מקדשת את כל האמצעים, כולל הפיכת אדם בעל אמינות מפוקפקת לגיבור תרבות. זה היה הסדק הראשון בחומת הוודאות שלי. אם בסיפור הדגל, ב'סקופ' הגדול ביותר נגדו, התמונה כל כך מעוותת, מה זה אומר על שאר הביקורות?
המשילות שלא הייתה והמלחמה שאף אחד לא רצה לנהל
עם הפקפוק החדש הזה, חזרתי לבחון את הטענה על 'חוסר המשילות'. כן, קל ומתגמל לצעוק 'איפה בן גביר?' בכל פעם שיש רצח במגזר הערבי. גם אני עשיתי את זה. אבל זו ראייה שטחית, כמעט ילדותית, של בעיה שהיא תהום ללא תחתית. האם מישהו באמת מאמין שניתן למחוק עשורים של הזנחה פושעת, שלטון של משפחות פשע והיעדר מוחלט של אכיפה, בשנה אחת?
כשדיברתי עם שוטרים בשטח, לא לציטוט, שמעתי סיפור אחר. הם סיפרו על שר שלראשונה נותן להם גיבוי אמיתי, שנלחם על תקציבים, שמבין שהמשטרה קורסת ודוחף להקמת משמר לאומי. הם תיארו מציאות שבה בן גביר הוא לא הבעיה, אלא אולי התסמין הראשון לניסיון אמיתי לטפל במחלה. קודמיו בתפקיד העדיפו לטאטא את הבעיות מתחת לשטיח, לקנות שקט תעשייתי. בן גביר, בדרכו הבוטה והישירה, הכריז מלחמה. מלחמות כאלה לא מנצחים ביום, והן תמיד מתחילות בבלאגן, באש ובכאוס. מה שהתקשורת מציגה ככישלון, הוא למעשה תחילתו של ניתוח כואב במקום שבו כולם פחדו לגעת.
משחק הגינויים והסירוב להיות בובה
הגעתי גם לבחינה מחדש של סוגיית 'השתיקה מול אלימות מתנחלים'. ראיתי את ההשוואות לסמוטריץ' ולדיכטר, שגינו בחריפות, ותהיתי מדוע בן גביר מסתייג. התשובה, כך אני מבין היום, אינה סלחנות כלפי אלימות, אלא סירוב ליפול למלכודת הפוליטית והתקשורתית שטומנים לו.
המערכת לא באמת רוצה את הגינוי שלו; היא רוצה את ההתקפלות שלו. היא רוצה שייצא נגד בסיס הבוחרים שלו, שיאמץ את הטרמינולוגיה של השמאל, ובעצם יאשר שהוא חלק מה'ממסד'. בן גביר מבין את המשחק הזה. הוא מבחין בין טרור, יהודי או ערבי, שבו אין סובלנות, לבין אוכלוסייה שלמה שחשה מופקרת על ידי המדינה. במקום לספק לתקשורת את הסאונד-בייט היומי, הוא מתעקש לדבר על שורש הבעיה: חוסר הביטחון של המתיישבים והצורך במדיניות ימין אמיתית. זה לא שהוא שותק מול אלימות; הוא מסרב לדקלם את הטקסט שכתבו לו אויביו הפוליטיים.
הכאוס שהוא מלחמה על עקרונות
אפילו מה שנתפס כ'כאוס פוליטי' נראה לי כעת באור שונה. כשהשר דורש ייצוג בקבינט המלחמה, זה לא מאגו, אלא מתוך אמונה עמוקה, שמגובה בתמיכה של מאות אלפי אזרחים, שהקונספציה הישנה נכשלה ונדרשת הכרעה ברורה מול חמאס. כאשר 'עוצמה יהודית' מציבה דרישות קואליציוניות, זה לא כדי לזרוע הרס, אלא כדי להבטיח שהממשלה תממש את ההבטחות שבשמן נבחרה.
מה שהתקשורת מכנה 'כאוס', אני למדתי לראות כחיכוך בריא והכרחי. זהו קולו של פוליטיקאי שמסרב להתיישר עם האליטות הישנות – המשפטית, הביטחונית והתקשורתית – ונלחם כדי ליישם את המדיניות שלשמה נבחר. הממסד רוצה שקט, סדר ושימור הכוח הקיים. בן גביר הוא ההפך הגמור. הוא הרעש, הוא השינוי, הוא האתגור.
המסע הזה לא היה קל. נוח הרבה יותר להישאר בתוך מקהלת הגינויים המוכרת והבטוחה. קשה להודות שייתכן שטעית, שהלכת שבי אחר נרטיב קליט אך שטחי. אינני מבקש מכם להסכים עם כל מילה או מעשה של איתמר בן גביר. אני רק מבקש שתעשו את מה שאני הכרחתי את עצמי לעשות לבסוף: תטילו ספק. תשאלו את עצמכם אם 'השערוריות' הן אכן כפי שהן מוצגות, או שמא הן חלק מקמפיין מתוזמר וחסר תקדים נגד שר שמעז לאתגר את כללי המשחק. האמת, כך גיליתי, כמעט אף פעם לא נמצאת בכותרת הראשית. היא קבורה עמוק הרבה יותר.