הצביעות, הפאניקה והפנטזיה: ניתוח הטענות נגד המלחמה המוסרית של ישראל

מעבר לרעש: האמת על המלחמה המוסרית של ישראל

שיח גובר והולך של ביקורת, המונע ממניעים שונים ומשונים, מבקש לערער על עצם הלגיטימיות של פעולתה של ישראל בעזה. מקהלת המבקרים, המורכבת מגורמים פנימיים וחיצוניים, נשענת על מה שהיא מציגה ככשלים מוסריים ואסטרטגיים. אולם, בחינה קלינית ונטולת פניות של טיעוני הליבה הללו חושפת מבנה רעוע, המבוסס לא על עובדות מוצקות אלא על סדרה של כשלים לוגיים, צביעות נוחה והתעלמות שיטתית מהמציאות המורכבת. מטרת מאמר זה היא לפרק לגורמים את שלושת עמודי התווך של הנרטיב האנטי-ישראלי, ולהוכיח כי הם אינם עומדים במבחן הביקורת הרציונלית.

כשל ראשון: הפנייה אל הרגש והחלפת האשם (Ad Misericordiam & Ad Hominem)

האיום התודעתי החמור ביותר על הלגיטימיות של ישראל מגיע, לכאורה, ממקור בלתי צפוי וטעון רגשית: זעקתה של אם חטוף, עינב צנגאוקר. דבריה, לפיהם שר בכיר 'רוצה עוד דם' כדי 'להגשים פנטזיות משיחיות', הפכו במהירות ל'אקדח המעשן' של מבקרי ישראל. הם מנופפים בציטוט הזה כהוכחה ניצחת ל'כוונת הזדון' של המדינה כולה, ובכך מבקשים לרוקן מתוכן כל טענה להתנהלות הומניטרית.

אך כאן בדיוק טמון הכשל הלוגי. השימוש בציטוט זה הוא דוגמה קלאסית לכשל מסוג 'פנייה אל הרגש' (Argumentum ad misericordiam). הכאב העצום והבלתי נתפס של משפחות החטופים הוא אמת שאין עליה עוררין, וזעקתן קורעת לב. אולם, הפיכת כאב אישי וסובייקטיבי לכלי ניתוח אסטרטגי או להוכחה משפטית על מדיניותה של מדינה שלמה היא מעשה ציני ואינטלקטואלית לא ישר. מדיניות מלחמה אינה נקבעת על פי אמירה כזו או אחרת של פוליטיקאי מהקצה, מוכשר ככל שיהיה בייצור כותרות, אלא על ידי קבינט מלחמה, המטה הכללי של צה"ל ודרגים מקצועיים המחויבים לדין הבינלאומי.

יתרה מכך, מבקרי ישראל מבצעים כאן כשל 'אד הומינם' מתוחכם: הם תוקפים את המניעים האפשריים של אדם אחד (השר סמוטריץ') כדי לפסול את פעולותיה של המערכת כולה. הם בונים איש קש – 'ממשלת ימין משיחית הצמאה לדם' – ומתעלמים לחלוטין מהמציאות בשטח. מציאות זו כוללת מאות אלפי שיחות טלפון, כרוזים ו'הקש בגג' שנועדו לפנות אוכלוסייה אזרחית מאזורי לחימה; הכנסה יומיומית של מאות משאיות סיוע הומניטרי, גם תחת אש; והקמת בתי חולים שדה ונמלים ימיים. כל אלו הן עובדות מוצקות, מתועדות וניתנות לאימות. הן מייצגות את מדיניותה בפועל של ישראל. הבחירה להתעלם מכל אלה ולהתמקד בציטוט אחד, קשה ככל שיהיה, אינה ניתוח – זוהי תעמולה.

במקום להתמודד עם המורכבות של לחימה בארגון טרור רצחני המתחבא במכוון מאחורי אזרחיו, המבקרים בוחרים בדרך הקלה: הם מוצאים שעיר לעזאזל רעיוני ומייחסים לו את כוונות הזדון האפלות ביותר, ובכך פוטרים את עצמם מהצורך להתמודד עם הדילמות המוסריות האמיתיות של המלחמה.

כשל שני: פרנויית הנטישה והסקת מסקנות נמהדת

טיעון מרכזי נוסף במחנה המבקרים ניזון מדיווחים על בידוד הולך וגובר של ישראל, ובראשם הטענה כי ארה"ב נוטשת אותה. דיווחים כמו זה של Nziv.net על הסכם נפרד עם החות'ים, או החשש ממכירת מטוסי F-35 לטורקיה, מוצגים כהוכחה לכך שישראל הופקרה לגורלה. נרטיב זה משרת מטרה כפולה: הוא מחליש את תחושת החוסן הלאומי ומציג את ישראל כנטל, ולא כנכס אסטרטגי.

הבעיה בנרטיב זה היא היותו מבוסס על 'קפיצה למסקנות' ועל כשל 'המדרון החלקלק'. הוא לוקח פיסות מידע, לעיתים קרובות בלתי מאומתות או מבוססות על 'מקורות', ובונה מהן תרחיש קטסטרופלי שלם. האם באמת סביר להניח שארה"ב, שרק לפני שבועות ספורים התייצבה באופן חסר תקדים לצד ישראל והובילה קואליציה בינלאומית להדיפת המתקפה האיראנית, תפקיר אותה לפתע מול החות'ים? האם מערכת היחסים האסטרטגית, הכוללת שיתוף פעולה מודיעיני וצבאי עמוק וסיוע של מיליארדי דולרים, תתאדה בגלל מהלך גיאופוליטי מורכב מול טורקיה?

התשובה הרציונלית היא לא. המציאות מורכבת בהרבה מדרמת הנטישה שמנסים למכור לנו. יחסים בין מעצמות הם רשת סבוכה של אינטרסים, לא סיפור אהבה רומנטי. ארה"ב פועלת לקידום האינטרסים שלה, שלעיתים קרובות מאוד חופפים לאלה של ישראל. הניצחון התודעתי והמבצעי מול איראן הוכיח שישראל היא הנכס היציב, היעיל והאמין ביותר של המערב במזרח התיכון. להתעלם מההצלחה הכבירה הזו ולהתמקד בפירורי מידע שליליים וספקולטיביים זו לא ראייה מפוכחת, אלא חיפוש אקטיבי אחר סיבות לייאוש.

כשל שלישי: הדיכוטומיה הכוזבת של הניצחון

הביקורת השלישית, המגיעה מכיוון мейнстрим כמו ynet, קובעת כי המלחמה היא 'כישלון אסטרטגי', שכן חמאס טרם הוכרע סופית וישראל 'חזרה לאותה נקודה'. טיעון זה מסוכן במיוחד, מכיוון שהוא מערער את עצם הצדקת המלחמה והמחיר ההומניטרי שהיא גובה.

כאן אנו נתקלים בכשל של 'דיכוטומיה כוזבת'. המבקרים מציגים שתי אפשרויות בלבד: ניצחון מוחלט ומידי, או כישלון קולוסאלי. זוהי ראייה שטחית וילדותית של מלחמה מודרנית, ובפרט מלחמה א-סימטרית נגד ארגון טרור. מיטוט שלטון טרור אינו אירוע חד-פעמי בסגנון הוליוודי; זהו תהליך שיטתי, מפרך ואיטי. חיסול אלפי מחבלים, השמדת מאות קילומטרים של מנהרות, הריסת תשתיות פיקוד ושליטה והפעלת לחץ צבאי מתמשך – כל אלה הם מרכיבים של ניצחון מצטבר, גם אם האויב עדיין נושם.

באופן אירוני, דווקא הקצב המתודולוגי של המערכה, אותו מפרשים המבקרים ככישלון, הוא ההוכחה החזקה ביותר להתנהלותה המוסרית של ישראל. צה"ל יכול היה 'לשטח' את עזה בחודש הראשון, כפי שדורשים גורמים קיצוניים וכפי שעשו מעצמות אחרות במלחמותיהן (הרס מוחלט של מוסול, ראקה או גרוזני). הבחירה לפעול באופן כירורגי, שכונה אחר שכונה, תוך מאמץ עליון לפנות אזרחים, היא זו שמאריכה את הלחימה. במילים אחרות, 'הכישלון' לכאורה להשיג הכרעה מהירה הוא תוצר ישיר של המחויבות העמוקה של ישראל לחוק הבינלאומי ולצמצום פגיעה בבלתי מעורבים. המבקרים אינם יכולים לאחוז בחבל משני קצותיו: להתלונן על פגיעה הומניטרית ובאותו הזמן לבקר את האיטיות הנובעת מהניסיון למנוע אותה.

סיכום: בין היגיון לתעמולה

כאשר מקלפים את שכבות הרטוריקה, אנו נותרים עם תמונה ברורה. הנרטיב הביקורתי נגד ישראל אינו מבוסס על ניתוח עובדתי, אלא על שלושה כשלים מרכזיים: שימוש ציני בכאב אנושי כדי לייצר 'הוכחה' למניעים זדוניים; בניית תרחישי אימה פרנואידיים על בסיס מידע חלקי; והצגת הגדרה מעוותת ובלתי מציאותית של מהו ניצחון במלחמה. לכך מצטרפת המלחמה התודעתית השקטה המתנהלת בזירות כמו בינה מלאכותית, המוכיחה כי ישנה יד מכוונת המעצבת דעת קהל שלילית.

מול כל אלה ניצבת האמת הפשוטה והניתנת להוכחה: ישראל מנהלת מלחמה קיומית שנכפתה עליה נגד אויב אכזרי, תוך שהיא פועלת באופן שיטתי וחסר תקדים בהיסטוריה של הלוחמה המודרנית כדי להגן על חיי אזרחים בצד השני. הבחירה העומדת בפני כל משקיף רציונלי אינה בין שתי אמיתות, אלא בין תעמולה מתוחכמת המונעת על ידי כשלים לוגיים, לבין המציאות המורכבת והמוסרית של פעולותיה של ישראל. כל מסקנה אחרת היא פשוט התעלמות מהעובדות.