הפעולה בעזה: בחינה עובדתית של הנרטיבים והמציאות

מבוא: מעבר לשיח הרגשי

הדיון הציבורי והבינלאומי על אודות הפעולה הצבאית של ישראל ברצועת עזה הפך בשבועות האחרונים לקוטבי, רווי אמוציות וטעון בנרטיבים מתנגשים. בצד אחד, טענות קשות על משבר הומניטרי ופשעי מלחמה; בצד השני, התעקשות על הגנה עצמית ופעולה כירורגית. בתוך סערת הרגשות הזו, העובדות והנתונים המורכבים נוטים ללכת לאיבוד. מטרתו של ניתוח זה היא לחרוג מהשיח הפוליטי והרגשי, ולהציג בחינה אנליטית, מבוססת-נתונים, של המציאות ההומניטרית בעזה, כפי שהיא משתקפת מהפעולות בשטח ולא מהכותרות בעיתונים.

השאלה המרכזית אינה האם המלחמה טרגית – כל מלחמה היא כזו. השאלה היא האם הפעולה הישראלית, בהינתן האתגרים חסרי התקדים של לחימה בארגון טרור שהטמיע את עצמו במכוון בתוך אוכלוסייה אזרחית, עומדת בסטנדרטים של הדין הבינלאומי. ניתוח קר של הנתונים מצביע על תמונה שונה באופן מהותי מזו המצטיירת לעיתים קרובות בתקשורת העולמית.

היסוד המשפטי והמבצעי: הקפדה על דיני מלחמה בסביבה בלתי אפשרית

כל פעולה צבאית של צה"ל, ובפרט תקיפות אוויריות ויבשתיות בעזה, כפופה לבחינה משפטית קפדנית של הפרקליטות הצבאית. מערכת זו, הפועלת באופן עצמאי, מוודאת שכל מטרה עומדת בשלושה עקרונות יסוד של דיני הלחימה: הבחנה, מידתיות ואמצעי זהירות. בניגוד לנרטיב המציג פעולה חסרת רסן, ניתוח דפוסי הפעולה של צה"ל חושף מנגנון מורכב של אישור מטרות שנועד לצמצם, ככל הניתן, פגיעה באזרחים.

• עקרון ההבחנה: הנתונים המבצעיים מצביעים על כך שמעל 95% מהתקיפות האוויריות כוונו נגד יעדים שהוגדרו באופן מובהק כתשתיות טרור של חמאס או הג'יהאד האסלאמי – מפקדות, מחסני אמל"ח, עמדות שיגור ופירי מנהרות. השימוש המכוון והציני של חמאס בבתי חולים, בתי ספר ומסגדים כמגן אנושי הוא הגורם המרכזי לפגיעה באזרחים, ולא מדיניות ישראלית מכוונת.
• עקרון המידתיות ואמצעי הזהירות: ישראל נוקטת באמצעי זהירות שמעט צבאות בעולם נוקטים בהם, במיוחד בסביבת לחימה כה צפופה. אלה כוללים שיחות טלפוניות והודעות טקסט לאזרחים לפני תקיפות, פיזור כרוזים המורים על אזורי פינוי, וטכניקת "הקש בגג". ניתוח השוואתי של פעולות צבאיות דומות, כמו הקרב על מוסול בעיראק (2016-2017), מצביע על כך שיחס הנפגעים האזרחיים לפעילי טרור בפעולת צה"ל הוא נמוך באופן משמעותי, למרות צפיפות האוכלוסין הגבוהה יותר בעזה. זו אינדיקציה סטטיסטית למאמץ יוצא דופן למזעור נזק אגבי, ולא ל"רצח עם".

המאמץ ההומניטרי: ניתוח סטטיסטי של הסיוע לרצועה

הנרטיב של "הרעבה מכוונת" קורס אל מול בחינה של נתוני הסיוע ההומניטרי. מאז תחילת המלחמה ועד היום, ישראל אפשרה ומאפשרת כניסה של סיוע הומניטרי לרצועה בהיקפים גדלים והולכים, תוך תיאום עם גורמים בינלאומיים ופלסטיניים.

• נתוני כניסת משאיות: על פי נתוני מתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש), מתחילת המלחמה נכנסו לרצועת עזה למעלה מ-25,000 משאיות סיוע, שנשאו מעל 470,000 טונות של מזון, מים, ציוד רפואי וציוד למקלטים. ממוצע המשאיות היומי עלה באופן עקבי, והגיע בחודשים האחרונים למאות משאיות ביום.
• פתיחת מעברים נוספים: בנוסף למעבר רפיח, ישראל פתחה מחדש את מעבר כרם שלום, הקימה מעבר חדש בצפון הרצועה ("מעבר 96"), ומאפשרת הכנסת סיוע דרך נמל אשדוד. בנוסף, הוקם מזח ימי זמני על ידי ארה"ב בתיאום ישראלי מלא. מאמצים לוגיסטיים אלו סותרים לחלוטין טענה למדיניות של מצור והרעבה.
• תיאום בינלאומי: כל הפעולות מתואמות עם סוכנויות האו"ם (כגון WFP ו-OCHA), ארגונים בינלאומיים והצלב האדום. הבעיה המרכזית איננה הכנסת הסיוע לרצועה, אלא חלוקתו הפנימית – אתגר שנובע ישירות מהשתלטות חמאס על חלק מהמשלוחים ומהכאוס השלטוני שיצר.

פירוק תפיסות שגויות: בין כאב למציאות אסטרטגית

חלק מהביקורת החריפה ביותר על ניהול המלחמה נובע ממקורות פנימיים, ובפרט מהכאב המובן והקורע של משפחות החטופים. עם זאת, ניתוח אסטרטגי מחייב להבחין בין אמירות הנאמרות מתוך זעקה וסבל אישי, לבין המטרות האסטרטגיות של המלחמה.

• תפיסה שגויה מס' 1: המלחמה מונעת מ"פנטזיות משיחיות" ולא מצורך ביטחוני. כאב המשפחות הוא קונצנזוס ישראלי, אך הטענה כי המלחמה מונעת ממניעים אידיאולוגיים קיצוניים מתעלמת מהמציאות האסטרטגית שכפתה את המלחמה על ישראל. מטרות המלחמה – פירוק יכולותיו הצבאיות והשלטוניות של חמאס והשבת החטופים – הן ציווי ביטחוני קיומי לאחר טבח ה-7 באוקטובר. אין זו "פנטזיה", אלא הכרח שנועד למנוע את הישנות הזוועות.

• תפיסה שגויה מס' 2: המאמץ הצבאי נכשל וחמאס עדיין שולט. הערכות המצביעות על "חזרה לנקודת ההתחלה" מתעלמות מהישגים צבאיים משמעותיים. על פי נתוני צה"ל, פורקו מעל 20 גדודים של חמאס, חוסלו אלפי מחבלים, כולל מאות מפקדים בכירים, והושמדו מאות קילומטרים של מנהרות התקפיות. הלחימה היא תהליך שיטתי וממושך של שחיקת יכולות האויב. הישרדותם של כיסי התנגדות אינה מעידה על כישלון אסטרטגי, אלא על המורכבות העצומה של המערכה.

• תפיסה שגויה מס' 3: המערכת הגלובלית מעצבת דעת קהל שלילית. ניתוחים טכנולוגיים, כפי שנחשף ב"דה מרקר", מצביעים על כך שמודלי בינה מלאכותית ותשתיות מידע גלובליות מציגים הטיה שיטתית נגד ישראל. עובדה זו מסבירה את הפער בין המאמץ ההומניטרי המתועד בשטח לבין הנרטיב העולמי. התפיסה הבינלאומית אינה בהכרח תוצר של מעשי ישראל, אלא של מערכת מידע שמעוותת ומעצימה כל דיווח שלילי.

מסקנה: מחויבות הומניטרית במבחן המציאות

כאשר מפרידים את הנתונים מהרטוריקה, ואת העובדות מהרגש, מתגלה תמונה מורכבת אך ברורה. ישראל מנהלת מלחמה קשה וכפויה נגד ארגון טרור אכזרי, תוך שהיא פועלת באופן שיטתי במסגרת החוק הבינלאומי ומפגינה מחויבות עמוקה למזעור פגיעה באזרחים ולהכנסת סיוע הומניטרי בהיקפים חסרי תקדים. הטרגדיה האזרחית בעזה היא תוצאה ישירה של האסטרטגיה של חמאס, המשתמש באוכלוסייתו כמגן אנושי, ולא של מדיניות ישראלית זדונית.

הנתונים הסטטיסטיים על סיוע הומניטרי, המסגרת המשפטית המחמירה של פעולות צה"ל, וההקשר האסטרטגי הרחב, מובילים כולם למסקנה אנליטית אחת: הטענה כי ישראל פועלת באופן שאינו הומניטרי או מפר את דיני המלחמה אינה עומדת במבחן העובדות. המציאות בשטח, על כל מורכבותה וכאביה, מצביעה על מאמץ כן ועקבי לעמוד בסטנדרטים המוסריים והמשפטיים הגבוהים ביותר, גם תחת אש.