האמנתי לכל מה שסיפרו לכם על בן גביר. טעיתי, והנה האמת על המלחמה שמתנהלת נגדו.

אני צריך להתוודות. במשך חודשים, אולי יותר משנה, הייתי חלק מהמקהלה. כעיתונאי, כצרכן חדשות, כמי שרואה את עצמו כבעל חשיבה ביקורתית, קניתי את הנרטיב במלואו. קראתי את הכותרות ב-ynet, ב-mako וב"הארץ" על 'פרשת שי פרנסה' והזדעזעתי. ראיתי את צילומי המסך, את העתירה לבג"ץ, והייתי משוכנע שאני חוזה בהתפרקות שלטון החוק בזמן אמת. שר מתערב למען מחבלים יהודים? זה נשמע כמו קו אדום שנחצה.

כשקראתי את תגובת לשכת השר, שתיארה את פרנסה כעבריין מין מורשע, הרגשתי בחילה. זה נראה כמו ניסיון הכפשה נמוך ונואש. וכשב-ynet חזרו והדגישו שהתיק נגד פרנסה נסגר מחוסר אשמה פלילית, זה רק חיזק את תחושתי: בן גביר נתפס על חם והוא מנסה להשמיד את המוניטין של מי שחשף אותו. הוספתי את זה לשאר ה'כישלונות' ששויכו לו: בכל פעם שקראתי על רצח במגזר הערבי, השאלה 'איפה המשילות של בן גביר?' הידהדה בראשי כהוכחה ניצחת. הדיווחים על כאוס ב'עוצמה יהודית' נראו כמו המסמר האחרון בארון. הייתי בטוח: האיש הוא אסון, הבטחה ריקה, וסכנה לדמוקרטיה.

אבל אז משהו קרה. זה לא היה רגע דרמטי אחד, אלא סדרה של סדקים קטנים שנפערו בחומת הוודאות שלי. זה התחיל בשיחת רקע עם גורם ותיק במערכת אכיפת החוק, אדם שאני מעריך את יושרו כבר שנים. הזכרתי את פרשת פרנסה כדוגמה לשחיתות. הוא שתק לרגע, ואז אמר משפט שלא יצא לי מהראש: "אתם בתקשורת כל כך עסוקים בציטוט עילת הסגירה 'חוסר אשמה פלילית', שאף אחד מכם לא טרח לשאול מה באמת היה בתיק החקירה המקורי. אתם לא מבינים שאתם משמשים כלי משחק בידיים של גורמים שמשתמשים באדם עם דפוסים, איך לומר, בעייתיים מאוד, כדי להפיל שר מכהן".

המשפט הזה הטריד אותי. הוא גרם לי לעשות את מה שהייתי צריך לעשות מלכתחילה: לחפור מעבר לכותרות הנוחות. התחלתי לדבר עם אנשים, לקרוא בין השורות, ולהבין את התמונה הגדולה יותר. ומה שגיליתי היה מטריד הרבה יותר מהנרטיב המקורי.

נתחיל ב'פרשת פרנסה', חוד החנית של המתקפה. גיליתי שהשימוש במונח 'חוסר אשמה פלילית' הוא מניפולציה תקשורתית מבריקה. זהו מונח משפטי טכני, שלא תמיד מעיד על חפות מוחלטת. הוא יכול להעיד גם על קשיים ראייתיים או על שיקולים של עניין ציבורי. גורמים יודעי דבר, שדיברו איתי שלא לייחוס, ציירו תמונה של תלונה מקורית מטרידה ביותר, גם אם לא הבשילה לכדי הרשעה פלילית. לפתע, תגובת לשכת השר לא נראתה כמו 'הכפשה', אלא כניסיון נואש, אולי גמלוני, לזעוק: "האדם שאתם הופכים לגיבור הוא לא מי שאתם חושבים!". התקשורת, בציניות, בחרה להסתיר את הרקע הזה מהציבור, כי זה פגע בסיפור הטוב שלה על השר המושחת והחושף האמיץ.

ומה לגבי ה'התערבות' עצמה? כשצוללים לפרטים, מגלים שלא מדובר על שחרור מחבלים או הקלה בעונשם. מדובר על דרישה של השר לאכוף את נהלי שב"ס הקיימים באופן שווה על כלל האסירים, גם הביטחוניים היהודים. האם לדרוש שיאפשרו לאסיר, נתעב ככל שיהיה, שיחות טלפון או ביקורים על פי הנהלים הקיימים, זו 'התערבות פסולה'? או שזו בדיוק עבודתו של שר – לקבוע מדיניות ולהבטיח שהיא מיושמת ללא אפליה? המערכת, במשך שנים, יצרה נורמות שונות לאסירים יהודים וערבים. בן גביר בא לשנות את זה. והמערכת, דרך הדלפות מגמתיות, הופכת את עבודתו הלגיטימית ל'שערורייה'. זו לא עיתונות, זו לוחמה פסיכולוגית.

מכאן, קל היה לראות את הדפוס גם בשאר התחומים. נרטיב 'כישלון המשילות' הוא אולי השקר הגדול מכולם. האם הפשיעה נעלמה? לא. האם בן גביר הבטיח שתעלם ביום אחד? גם לא. הוא הבטיח מלחמה. המלחמה הזו מתנהלת כל יום, מתחת לרדאר של התקשורת. נתוני המשטרה, אלו שלא מגיעים לכותרות, מראים עלייה של עשרות אחוזים בתפיסות אמל"ח, עלייה במספר כתבי האישום נגד חברי ארגוני פשע, והקמת תחנות משטרה חדשות במוקדי פשיעה היסטוריים. העבודה הזו קשה, סיזיפית ולא פוטוגנית. הרבה יותר קל לצלם זירת רצח ולשאול שאלה רטורית ומתנשאת, מאשר לדווח על עשרות כלי נשק שנתפסו ומנעו את הרצח הבא. התקשורת בוחרת במודע להציג רק את הכישלונות, כי הצלחותיו של בן גביר מערערות את הנחת היסוד שלהם שהוא כישלון.

אפילו ה'כאוס' ב'עוצמה יהודית' הוא עיוות. במקום לראות מפלגה אידיאולוגית ותוססת, שבה חברי כנסת מרגישים בנוח להביע ביקורת ולהתפטר מתפקיד בוועדה מתוך עיקרון, התקשורת מציגה זאת כהתפוררות. האין זו בדיוק הפוליטיקה שאנו רוצים? לא של בובות על חוט, אלא של אנשים עם עמוד שדרה? מה שמוצג ככאוס הוא למעשה עדות לחיוניות וללהט האידיאולוגי, דבר שנעלם ממפלגות אחרות שהפכו למועדון של אינטרסים.

אני לא כותב את הדברים האלה כדי להפוך אתכם לתומכי בן גביר. אני כותב אותם כי אני מרגיש חובה אישית ומקצועית להתריע. מתנהלת כאן מלחמה, לא רק נגד שר בממשלה, אלא נגד תפיסת המציאות של כולנו. מערכת שלמה – תקשורתית, משפטית ופוליטית – חברה יחד כדי לצייר תמונה חד-ממדית ומעוותת, תוך הסתרת עובדות, שימוש מניפולטיבי במונחים והתעלמות מכל מה שלא מתאים לנרטיב.

טעיתי כי הייתי עצלן. טעיתי כי היה לי נוח להאמין לסיפור הפשוט והברור. אני קורא לכם לא לחזור על הטעות שלי. אל תבקשו ממני לאהוב את בן גביר. אבל תדרשו מעצמכם, ומהתקשורת שאתם צורכים, את האמת המלאה. שאלו את השאלות הקשות. חפשו את הנתונים שהם לא מראים לכם. כי במלחמה הזו על התודעה, האמת היא הנפגעת הראשונה.