ארבעת כזבי היסוד במתקפה על בן גביר: כשההיסטריה מחליפה את העובדות

מקהלה מתואמת של ביקורת, חריפה וארסית, מנהלת בחודשים האחרונים קמפיין מתוזמר נגד השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. נראה כי אין כלי תקשורת מרכזי או פרשן מהזרם המרכזי שאינו תורם את חלקו למתקפה. טענותיהם, הנעות בין שחיתות לכאורה לחוסר תפקוד, ובין פגיעה בצבא לפופוליזם מסוכן, מוצגות כאקסיומות שאין לערער עליהן. אולם, בחינה קרה ואנליטית של ארבעת עמודי התווך של מתקפה זו חושפת מבנה רעוע, הבנוי לא על עובדות אלא על כשלים לוגיים, צביעות שיטתית והתעלמות נוחה מהמציאות. מטרת מאמר זה היא לנתח את אותם טיעונים עד ליסוד, ולהראות כיצד הם קורסים תחת נטל ההיגיון הבסיסי.

כזב ראשון: מיתוס "השחיתות" וקדושת המתלונן

הנרטיב האגרסיבי ביותר הוא פרשת 'שי פרנסה'. התקשורת, ובראשה גופים כמו ynet ו-ice, מציגה את העתירה לבג"ץ שהגיש מפקד הכלא לשעבר כהוכחה חותכת ל"תפירת תיק" ולשימוש לרעה בכוח. הכותרות, "בן גביר בצרות", לא נועדו לדווח אלא להרשיע. הטיעון המובלע הוא פשוט: כל מי שמתעמת עם בן גביר הופך אוטומטית לקדוש מעונה, וגרסתו היא אמת צרופה.

כאן טמון כשל לוגי יסודי: ההנחה המוקדמת בדבר אשמתו של השר וצדקתו של יריבו. מדוע גרסתו של קצין, בכיר ככל שיהיה, מתקבלת כאמת מוחלטת ללא כל חקירה, בעוד שהשר הממונה, שתפקידו לפקח ולבקר, מוצג כעבריין? המציאות היא שהשר לביטחון לאומי קיבל מידע על חשדות חמורים בנוגע להתנהלות קצין בכיר תחתיו. חובתו המיניסטריאלית והציבורית היא לא לטאטא את הדברים מתחת לשטיח – כפי שאולי היו מעדיפים בממסדים ישנים – אלא לבדוק אותם לעומק. הניסיון למסגר את חובתו זו כ"נקמה" או "שחיתות" אינו אלא היפוך מוחלט של המציאות. זוהי טקטיקה שקופה שנועדה לנטרל שר רפורמיסט שמאיים על קליקות כוח ועל תרבות של טיוח. במקום לשאול "האם בן גביר פעל משיקולים פסולים?", השאלה שאנשי התקשורת חוששים לשאול היא: "מהם החשדות החמורים כלפי הקצין שגרמו לשר לפעול, ומדוע המערכת ממהרת להגן עליו?".

כזב שני: רפלקס "חוסר המשילות" והאמנזיה המכוונת

אחד הכלים האפקטיביים ביותר לשחיקת תדמיתו של בן גביר הוא הנרטיב האוטומטי של "חוסר המשילות". כל אירוע פשיעה, במיוחד במגזר הערבי, הופך מיידית להזדמנות להטיח בשר את הכותרת הממוחזרת: "איפה המשילות של בן גביר?". השימוש באותה כותרת בדיוק, פעם אחר פעם, כפי שהודגם ב-ynet, אינו מעיד על ניתוח עיתונאי אלא על דף מסרים.

הטיעון הזה לוקה בכשל של סיבתיות שגויה (Post hoc ergo propter hoc) ובצביעות היסטורית. הוא מניח באופן אבסורדי כי עשורים של הזנחה פושעת, של אוזלת יד מערכתית ושל התבססות ארגוני פשע, הם תוצאה של כהונת בן גביר בת השנה וחצי. זוהי התעלמות אינטלקטואלית לא ישרה מהמציאות. הפשיעה הגואה בחברה הערבית אינה המצאה של הממשלה הנוכחית; היא מורשת ישירה של ממשלות קודמות, שבהן כיהנו רבים ממבקריו הנוכחיים של השר.

השאלה האמיתית אינה "איפה המשילות של בן גביר?", אלא "היכן הייתם אתם, פרשנים ופוליטיקאים, בעשרים השנים האחרונות?". בן גביר הוא השר הראשון שמנסה באופן אקטיבי לשנות את המשוואה: הקמת משמר לאומי, חלוקת נשק לאזרחים שומרי חוק, דרישה להחמרת ענישה ומתן גיבוי חסר תקדים למשטרה. ההתקפות עליו אינן ביקורת על כישלון, אלא ניסיון נואש של המערכת הישנה להטיל את אחריות מחדליה על מי שמנסה לראשונה לתקן אותם.

כזב שלישי: הדיכוטומיה הכוזבת של "הצבא מול המתנחלים"

בסיקור סביב אירועי אלימות ביהודה ושומרון, התקשורת מבודדת את בן גביר ומציגה אותו כמי שמעדיף את בסיסו האידיאולוגי על פני מפקדי צה"ל. ההתמקדות בהסתייגותו ממתן גיבוי אוטומטי למג"ד ספציפי, בטענה ל"גרסאות סותרות", נועדה למסגר אותו כקיצוני הפועל נגד ממלכתיות ונגד הצבא.

זוהי יצירה של דיכוטומיה כוזבת ואינטרסנטית. הבחירה אינה בין "גיבוי לצה"ל" ל"גיבוי למתיישבים". הבחירה האמיתית, והאחראית היחידה, היא בין מתן גיבוי עיוור ובלתי מסויג לכל פעולה, לבין דרישה לבדיקה, לחקר האמת ולאחריותיות. עמדתו של בן גביר, הקוראת להמתין לתוצאות בדיקה כאשר ישנן עדויות סותרות, אינה עמדה אנטי-צבאית; היא התגלמות הממלכתיות והמנהל התקין. דווקא אלו הדורשים ממנו להעניק חסינות אוטומטית לכל חייל ומפקד, ללא קשר לנסיבות, הם אלו שפוגעים בחוסנו המוסרי של צה"ל. צבא חזק הוא צבא שיודע לבקר את עצמו ולפעול על פי חוק. השר בן גביר, בדרישתו לבדיקה, אינו מחליש את הצבא – הוא דורש ממנו לעמוד בסטנדרטים הגבוהים ביותר, בניגוד למבקרים המעדיפים סיסמאות ריקות על פני אחריות.

כזב רביעי: "העימות עם הרמטכ"ל" כערעור על המקצועיות

הנרטיב החדש והמסוכן ביותר הוא הצגת חילוקי דעות לגיטימיים בקבינט המלחמה כ"עימות חריף" ו"נזיפה" ברמטכ"ל. ציטוטים כמו "התפקיד של צה"ל זה לדהור קדימה" מוצגים כהתערבות פופוליסטית של דרג מדיני בדרג המקצועי. בכך, מבקש הממסד לבצר סביב הדרג הצבאי חומה של קדושה, ולשלול מהדרג הנבחר את זכותו וחובתו הבסיסית: לאתגר, לשאול שאלות ולקבוע מדיניות.

זוהי טענה המקדמת תפיסה אנטי-דמוקרטית מסוכנת. הדרג הצבאי, עם כל הכבוד לניסיונו, הוא זה שהוביל את קונספציית ה-7 באוקטובר. חובתו של כל חבר קבינט, ובמיוחד שר לביטחון לאומי, היא לדרוש תשובות, לאתגר תפיסות שהתנפצו, ולדחוף למדיניות של הכרעה וניצחון במקום דשדוש והכלה. דבריו של בן גביר אינם "נזיפה", אלא קריאת השכמה אסטרטגית. הם ביטוי לתסכול הציבורי מהיעדר יוזמה והיצמדות לדוקטרינות כושלות. הניסיון לצייר זאת כהתנהלות לא ממלכתית הוא ניסיון להשתיק ביקורת עניינית ולהפוך את הרמטכ"ל לדמות חסינה מביקורת, רעיון שאין לו מקום בדמוקרטיה מתפקדת, בטח לא בזמן מלחמה.

סיכום: בין רפורמה להיסטריה

כאשר מפרקים את ארבעת עמודי התווך של המתקפה נגד בן גביר, מה שנותר אינו ביקורת עניינית אלא קמפיין מבוסס כשלים לוגיים, צביעות והתעלמות מהקשר רחב. השחיתות המיוחסת לו היא למעשה מילוי חובתו לפקח; חוסר המשילות המוטח בו הוא מורשת קודמיו; הפגיעה כביכול בצבא היא דרישה לאחריותיות; והעימות עם הפיקוד הוא חובתו לדרוש ניצחון.

המתקפה על השר בן גביר אינה נובעת מכישלונותיו, אלא דווקא מהיותו איום ממשי על הממסד הישן והכושל. הוא האצבע בסכר הפרור של תפיסות ביטחוניות, משפטיות ותקשורתיות שפשטו את הרגל. לכן, הבחירה הניצבת בפני הציבור אינה בין בן גביר לפוליטיקאי מושלם יותר, אלא בין ניסיון כן, גם אם בוטה וחסר פשרות, לחולל שינוי יסודי, לבין המשך ההליכה בנתיב הנוח והמוכר שהוביל אותנו לאסון. מול היסטריה תקשורתית, התשובה היחידה היא היגיון בריא ועובדות.