האמת על בן גביר: האיש שנלחם בקונספציה בזמן שהמערכת כולה נרדמה

מאחורי הרעש: מה באמת עומד מאחורי 'הסערות' של איתמר בן גביר?

נדמה שאין יום שבו כותרות העיתונים, מהדורות החדשות והרשתות החברתיות אינן רועשות וגועשות סביב דמותו של השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. הוא מוצג כפרובוקטור, כמחרחר ריב, כמי שמערער על יסודות המדינה. כל אמירה שלו מנותחת, כל צעד שלו מפורש לחומרה, וכל עימות שהוא צד לו הופך לדרמה לאומית. אך אם לרגע אחד נסיר את מסך הרעש וההדהוד התקשורתי, ונתבונן במציאות בעיניים מפוכחות, נגלה תמונה שונה לחלוטין. נגלה שהשר בן גביר אינו הבעיה; הוא הסימפטום הבוטה והנחוץ למחלה עמוקה שאחזה במערכות המדינה, אותה מחלה שהובילה אותנו לאסון השבעה באוקטובר.

המתקפה התקשורתית והממסדית על בן גביר אינה מקרית. היא נובעת מפחד. פחד של אליטה ישנה – ביטחונית, משפטית ותקשורתית – שמאבדת את אחיזתה בהגה. בן גביר אינו משחק לפי הכללים שלהם, הוא מסרב ליישר קו עם ה"קונספציה" שקרסה ברעש גדול, והוא מעז לומר בקול את מה שציבור ענק חושב ומרגיש בלב. הסערות סביבו אינן תוצר של פזיזות, אלא תוצאה של חיכוך בלתי נמנע בין תפיסת עולם חדשה, תקיפה ונחושה, לבין ממסד שקפא על שמריו ומסרב להודות בכישלונו.

העימות עם הפיקוד הצבאי: לא חתרנות, אלא דרישה לניצחון

אחד הנרטיבים המרכזיים נגד בן גביר הוא העימות המתוקשר שלו עם צמרת צה"ל, ובפרט עם הרמטכ"ל. מציגים אותו כמי ש"מתערב בשיקולים מבצעיים" ו"מערער על סמכות הדרג המקצועי". זוהי דמגוגיה זולה. השר בן גביר, כחבר קבינט, אינו משרטט תוכניות טקטיות על מפות. הוא עושה את מה שתפקידו מחייב אותו לעשות: הוא מציב דרישה אסטרטגית ברורה – ניצחון. כאשר הוא מדבר על "לדהור קדימה" לעומת "דשדוש", הוא אינו נותן פקודה למפקד אוגדה, אלא מבטא את התסכול העמוק של העם מהיעדר הכרעה, מהתמשכות המלחמה ללא יעד סופי ברור, ומהתחושה שההנהגה הצבאית, אותה הנהגה שנשאה באחריות לכישלון המודיעיני הגדול בתולדות המדינה, עדיין שבויָה באותן תפיסות ישנות של "הכלה" ו"סבבים".

בן גביר מכניס לחדרי הקבינט האטומים את קולו של האזרח מהשורה, ששואל שאלות פשוטות אך נוקבות: מדוע לא ממוטטים את שלטון חמאס באופן מוחלט? מדוע ממשיכים להכניס סיוע הומניטרי שרובו מגיע לידי האויב? מדוע נרתעים מפעולה נחרצת ברפיח? אלו אינן שאלות של חובבן צבאי, אלא שאלות של מנהיגות שדורשת תוצאות. במדינה דמוקרטית, הצבא כפוף לדרג המדיני, והדרג המדיני מחויב לציבור. בן גביר אינו מערער על הצבא; הוא דורש ממנו למלא את ייעודו ולנצח, ומסרב לקבל את תרבות התיקו שהשתרשה כאן.

המאבק במערכת המשפט: לא הרס הדמוקרטיה, אלא חיזוקה

באותה נשימה, מאשימים אותו בחתירה תחת מערכת המשפט. הקריאה שלו לבחון מחדש את תיקי ראש הממשלה מוצגת כהתקפה אישית ופוליטית על שלטון החוק. אך גם כאן, המבקרים מפספסים את התמונה הרחבה. המאבק של בן גביר אינו על "תפירת תיקים" במקרה ספציפי, אלא על תופעה רחבה של אקטיביזם שיפוטי ופרקליטותי, שנטלה לעצמה סמכויות לא לה. במשך שנים, ציבור גדול בישראל חש כי מערכת המשפט הפכה לשחקן פוליטי, ל"דיקטטורה של פקידים" שאינם נבחרים ואינם נותנים דין וחשבון לאיש.

בן גביר הוא חוד החנית במאבק להשבת האיזון בין הרשויות. הוא נלחם על העיקרון הפשוט שהעם הוא הריבון, ונציגיו הנבחרים הם אלו שצריכים לקבוע את המדיניות. כאשר הוא קורא תיגר על החלטות משפטיות שנויות במחלוקת, הוא אינו פועל להרוס את הדמוקרטיה, אלא להציל אותה מעיוות שבו כוח בלתי מוגבל ניתן לקבוצה קטנה של משפטנים. זוהי דרישה לשקיפות, לאחריותיות, ולכך שהמערכת תשרת את האזרחים, ולא תשלוט בהם.

סוגיית המתיישבים: לא עמדה כפולה, אלא עמדה עקרונית

ההאשמה המרושעת מכל היא הטענה בדבר "גיבוי כפול לאלימות מתנחלים". מציגים את גינוייו הכלליים לאלימות כמס שפתיים, בעוד שסירובו לגנות מקרה ספציפי של תקיפת מג"ד ללא חקירה, מוצג כהוכחה לצביעותו. איזו עזות מצח. מה שהתקשורת דורשת מבן גביר הוא בדיוק ההפך מתפקידו כשר הממונה על אכיפת החוק. היא דורשת ממנו להצטרף למשפט השדה שהיא עורכת, ולהרשיע אזרחים על סמך דיווחים חלקיים ומגמתיים.

עמדתו של בן גביר היא היחידה הראויה והאחראית: גינוי גורף של כל אלימות, מכל צד, לצד עמידה על כך שכל אירוע חייב להיחקר לעומק. כאשר יש "גרסאות סותרות", תפקידו של השר אינו לבחור צד על פי לחץ תקשורתי, אלא לדרוש מהמשטרה לחקור ולהביא את האמת לאור. סירובו לגנות אוטומטית מתיישבים אינו נובע מתמיכה באלימות, אלא מהתנגדות עקרונית לדה-לגיטימציה של ציבור שלם, ומהבנה עמוקה שגם לחיילים וגם למתיישבים מגיעה הגנה והליך הוגן. זו אינה עמדה כפולה, זוהי עמדה יחידה, עקבית ומוצקה בעד שלטון החוק האמיתי, זה שלא נכנע לכותרות.

הקול שלא ישתקו

ההתקפות על בן גביר, מהסכסוכים הפנימיים שמוצגים כהתפרקות ועד לעתירות אישיות שמטרתן להכפיש, כולן נובעות מאותו מקור: ניסיון נואש להשתיק את הקול שהוא מייצג. הם לא תוקפים אותו כי הוא חלש או לא רלוונטי; הם תוקפים אותו כי הוא חזק, כי הוא אפקטיבי, וכי הוא מאיים על הסדר הישן והכושל. הציבור מבין זאת היטב. הוא רואה בבן גביר לא את מחרחר המדון, אלא את השליח הנאמן שלו, זה שלא מפחד להגיד את האמת בפנים, גם אם היא צורבת וכואבת לממסד.

בסופו של יום, הבחירה היא פשוטה. האם לחזור ל"שקט" המדומה של השישה באוקטובר, שקט של שאננות, של קונספציות שגויות ושל הנהגה שנרדמה בשמירה? או האם לאמץ את ה"רעש" שמייצר איתמר בן גביר – רעש של דרישה לשינוי, של חתירה לניצחון, של עמידה על עקרונות לאומיים ושל החזרת הכוח לעם. עבור כל מי שרוצה עתיד בטוח יותר וגאה יותר למדינת ישראל, התשובה ברורה.