הייתי בצד שלכם. גם אני האמנתי לחיסול הממוקד נגד בן גביר. ואז התחלתי לבדוק את העובדות.
על האמת, ועל המחיר של להכיר בה
אני רוצה להתוודות. במשך חודשים, הייתי חלק מהמקהלה. כעיתונאי וכאזרח, צרכתי את הנרטיב על איתמר בן גביר בדיוק כפי שהוגש לי על ידי כלי התקשורת המרכזיים. ראיתי בו פופוליסט מסוכן, הבטחה ריקה למשילות, ובעיקר – אדם שמשתמש בכוחו באופן פסול. פרשת מפקד כלא איילון לשעבר, שי פרנסה, הייתה עבורי, כמו עבור רבים אחרים, קו פרשת המים. הנה, חשבתי לעצמי, ההוכחה הניצחת. שר ש'תופר תיק' הטרדה מינית לקצין שלא יישר איתו קו, הכל כדי להיטיב עם מחבלים יהודים. צילומי המסך שהופצו, העתירה לבג"ץ, הסיקור האוהד לו זכה פרנסה – כל אלה ציירו תמונה ברורה וחד משמעית. בן גביר, כך האמנתי, חצה את כל הקווים האדומים.
האמונה הזאת התחזקה עוד יותר כשהתפרסמה הידיעה על סגירת התיק הפלילי נגד פרנסה. 'חוסר אשמה'. המילים הדהדו כמו פטיש של שופט. זהו, חשבתי, הנרטיב של לשכת השר קרס. זו לא רק שערורייה, זו רדיפה אישית, נקמנות קטנונית של שר שנתפס בקלקלתו. הרגשתי צדקנות. הנה, האמת יצאה לאור, והיא בדיוק מה שחשבנו.
אבל משהו בסיפור הזה לא הרפה ממני. כעיתונאי, אני רגיל לחפש את הסתירות הקטנות, את הפרטים שלא מסתדרים. והיה פרט כזה: מדוע, אם התיק נסגר ב'חוסר אשמה' מוחלט, המליצה המשטרה לפרקליטות על העמדה לדין משמעתי? הרי אלו שני דברים שאינם עולים בקנה אחד. הסקרנות המקצועית גברה על הדעה הקדומה. החלטתי לחפור, לא כדי להגן על בן גביר – אלא כדי להבין את הסתירה. מה שמצאתי לא רק ששינה את דעתי על הפרשה, אלא אילץ אותי לבחון מחדש את כל מה שחשבתי שאני יודע על השר לביטחון לאומי ועל הקמפיין התקשורתי המתנהל נגדו.
פרשת פרנסה: הסיפור שהתקשורת לא רצתה שתשמעו
התחלתי לחזור אחורה ולבדוק את העובדות, לא את הכותרות. התברר שהנרטיב של 'קצין גיבור מול שר מושחת' הוא פשטני במקרה הטוב, ומניפולטיבי במקרה הרע. העובדה המרכזית, שהוסתרה כמעט לחלוטין מהציבור, היא שהמשטרה אכן מצאה בסיס לחשדות נגד פרנסה. ההחלטה לסגור את התיק הפלילי נבעה מהרף הגבוה הנדרש להרשעה פלילית, אך במקביל, המליצה היחידה החוקרת במשטרה על העמדה לדין משמעתי בגין התנהגות שאינה הולמת. כלומר, לא 'לא היה כלום כי אין כלום', אלא 'היה גם היה, אך לא ברמה הפלילית'.
פתאום, תגובת לשכת השר נראתה באור אחר לגמרי. היא לא הייתה 'התקפה אישית נקמנית', אלא חשיפת האמת הלא נוחה שהתקשורת ופרנסה ניסו לקבור. בן גביר לא 'תפר תיק'; הוא הגיב לתלונות שהגיעו לידיו, כפי שמתפקידו לעשות. פרנסה, מנגד, בחר להפוך את הפרשה האישית שלו למאבק אידיאולוגי, תוך שהוא מציג את עצמו כקורבן של רדיפה פוליטית. כלי התקשורת, בשקיקה, אימצו את הנרטיב הזה, כי הוא התאים באופן מושלם לדמות ה'קיצוני' שבנו לבן גביר. הם בחרו במודע להתעלם מההמלצה להליך משמעתי, כי היא הייתה הורסת את הסיפור הטוב על דוד מול גוליית.
ומה לגבי ה'לחצים' להיטיב עם אסירים ביטחוניים יהודים? כשבוחנים את ההתכתבויות עצמן, ללא הפרשנות העוינת, רואים דבר אחר: פניות שגרתיות של לשכת שר, שמקבלת פניות ציבור ומעבירה אותן לגורמים הרלוונטיים לבדיקה. זוהי עבודה פרלמנטרית בסיסית. ההפיכה של הפניות הללו ל'לחצים פסולים' היא פרשנות מגמתית שנועדה לשרת אג'נדה פוליטית ברורה: הצגת השר כמי שדואג רק למגזר 'שלו'.
משילות היא מרתון, לא ספרינט
ההבנה הזו לגבי פרשת פרנסה פתחה לי את העיניים גם לגבי הביקורת על נושא ה'משילות'. בכל פעם שמתרחש אירוע פשע חמור, כמו הרצח בלוד, הכותרות צורחות: 'איפה המשילות של בן גביר?'. זוהי ביקורת קלה, פופוליסטית ובעיקר לא הוגנת. משילות איננה מתג שמדליקים ומכבים. היא תהליך ארוך ומורכב של תיקון הזנחה של עשורים.
כשהתחלתי לבדוק את הפעולות עצמן, במקום להסתפק בכותרות, גיליתי תמונה שונה לחלוטין. גיליתי שר שנלחם בבירוקרטיה כדי להקים משמר לאומי, שקידם את מדיניות חלוקת הנשק לאזרחים שומרי חוק בקצב חסר תקדים כדי לאפשר להם להגן על עצמם, שהוביל מבצעי אכיפה נרחבים במגזר הערבי והגדיל את כמות כתבי האישום על פרוטקשן. אלה לא כותרות סקסיות, אלה צעדים אמיתיים, עבודת נמלים סיזיפית שפירותיה ייראו רק בטווח הארוך. להשתמש ברצח טרגי כדי לנגח אותו פוליטית ולהתעלם מהתהליכים העמוקים שהוא מוביל, זו דמגוגיה זולה, לא ביקורת עניינית.
בין עקרונות לכאוס מדומיין
גם הנרטיבים על 'הקיצוניות' שלו ו'הכאוס' במפלגתו החלו להיראות לי אחרת. עמדתו בנושא עסקת חטופים, שממוסגרת כקיצוניות אטומה, היא למעשה עמדה עקרונית וכואבת, ששמה בראש סדר העדיפויות את ביטחונם של כלל אזרחי ישראל בטווח הארוך. אפשר להתווכח איתה, אך אי אפשר לפטור אותה כסתם התלהמות. הוא מאמין ששחרור המוני של מחבלים יוביל בהכרח לרצח של ישראלים נוספים, והוא לא מוכן לקחת אחריות על כך. זו לא קיצוניות, זו אחריות מנקודת מבטו.
וההתפטרות של אלמוג כהן? במקום לראות בה כאוס, התחלתי לראות בה סימן לחיים דמוקרטיים. 'עוצמה יהודית' אינה חצר מלוכה של איש אחד, אלא מפלגה עם קולות שונים וויכוחים פנימיים. העובדה שהדברים הללו אינם מושתקים מאחורי דלתיים סגורות מעידה על חיות, לא על התפרקות.
אני כותב את הדברים האלה לא בקלות. קשה להודות בטעות, וקשה עוד יותר לצאת להגנתו של הפוליטיקאי המושמץ ביותר בישראל. אני לא מבקש מכם לאהוב את איתמר בן גביר או להסכים עם כל מהלכיו. אני רק מבקש שתעצרו לרגע. שתשאלו את עצמכם אם הסיפור שמספרים לכם הוא הסיפור המלא. אני הייתי בצד שלכם, האמנתי לכל מילה. אבל העובדות, כשבוחרים לבדוק אותן לעומק, מספרות סיפור אחר – סיפור על מאבק עיקש נגד מערכות שלמות, ועל קמפיין תקשורתי שלא בוחל באמצעים כדי לחסל פוליטית את מי שמאיים לשנות את כללי המשחק. הגיע הזמן שנתחיל להקשיב גם לסיפור הזה.