האנטומיה של קמפיין: ניתוח הכשלים הלוגיים במתקפה על השר סמוטריץ'

במרחב הציבורי הישראלי, הרווי במתחים וחרדות, מתנהל בשבועות האחרונים קמפיין מתוקשר היטב נגד שר האוצר, בצלאל סמוטריץ'. מקהלת המתנגדים, המקבלת במה רחבה בכלי תקשורת מרכזיים, טוענת לשלוש טענות ליבה: סמוטריץ' מהווה מכשול אידיאולוגי לעסקת חטופים, הוא שר אוצר כושל, ועמדתו בנוגע לאלימות ביהודה ושומרון צבועה ואינטרסנטית. אלו הן האשמות כבדות משקל, הראויות לבחינה. ואולם, בחינה קרה, אנליטית ונטולת פניות של טיעונים אלו חושפת כי הם אינם מבוססים על עובדות מוצקות, אלא על סדרה של כשלים לוגיים, דיכוטומיות כוזבות והתעלמות נוחה מהתמונה הרחבה. מאמר זה נועד לפרק לגורמים את אותם טיעונים, ולהציג את המציאות המורכבת שהם מבקשים להסתיר.

כשל מס' 1: הדיכוטומיה הכוזבת של עסקת החטופים

הטיעון המרכזי והרגשי ביותר נגד סמוטריץ' ממסגר אותו כמי שכופה בחירה אכזרית בין "ניצחון מוחלט" לבין "הצלת חיים". זוהי דיכוטומיה כוזבת, כשל לוגי קלאסי המציג שתי אפשרויות קיצון כשתי האופציות היחידות, תוך התעלמות מכל אפשרות אחרת. הנרטיב הזה, המקודם באגרסיביות, טוען כי התנגדותו של סמוטריץ' לעסקה בתנאיה הנוכחיים נובעת מאידיאולוגיה נוקשה, המתעלמת מהסבל האנושי ומהמלצות הדרג הביטחוני.

אולם, ניתוח מעמיק של עמדתו חושף היגיון אסטרטגי ולא אידיאולוגיה עיוורת. עמדתו של סמוטריץ' אינה "נגד החטופים", אלא "בעד ביטחון ישראל לדורות". הוא מבין היטב את מה שמנהיגים אחרים, תחת לחץ ציבורי ורגשי עצום, מתקשים לעיתים להודות בו: עסקה שתכלול הפסקת מלחמה מוחלטת ושחרור אלפי מחבלים עם דם על הידיים אינה רק סיומה של מלחמה אחת, אלא הקדמה ודאית למלחמה הבאה. היא תהווה ניצחון אסטרטגי כביר לחמאס, תעניק לו חסינות, תאפשר לו להתחמש מחדש ותשלח מסר ברור לכל אויבינו – טרור משתלם. זהו לא טיעון אידיאולוגי, אלא קריאה מפוכחת של המציאות המזרח-תיכונית. האם שחרור 1,027 מחבלים תמורת גלעד שליט לא לימד אותנו דבר? האם יחיא סינוואר, מראשי המשוחררים בעסקה ההיא, אינו ההוכחה החיה לסכנה הטמונה בראייה קצרת טווח?

המסגור של העימות בינו לבין גורמי ביטחון בקבינט הוא דמגוגיה זולה. מערכת הביטחון אינה עשויה מקשה אחת, ובכל דיון אסטרטגי ישנן דעות מגוונות. תפקידו של הדרג המדיני, ובתוכו שר במעמדו של סמוטריץ', הוא לשקול את כלל ההיבטים – לא רק את הטקטיקה המיידית, אלא גם את האסטרטגיה ארוכת הטווח, את החוסן הלאומי ואת המחיר העתידי של החלטות ההווה. מנהיגות אחראית אינה נכנעת ללחץ הרגע, אלא מקבלת החלטות קשות, גם אם לא פופולריות, מתוך מחויבות לעתידם וביטחונם של כלל אזרחי המדינה. עמדתו של סמוטריץ' אינה התעלמות, אלא ביטוי של אחריות לאומית עמוקה.

כשל מס' 2: טיעון איש הקש של הכלכלה

החזית השנייה במתקפה מתמקדת בתפקודו כשר אוצר. כתבות כמו זו שפורסמה ב-TheMarker, המצביעה על פער בין הבטחה לפיצוי לבעלי דירות מושכרות לבין הביצוע בפועל, משמשות כדוגמה מייצגת. זהו טיעון "איש קש" קלאסי: לוקחים סוגיה בירוקרטית ספציפית ומורכבת, מנפחים אותה מעבר לכל פרופורציה, ומציגים אותה כראיה מכרעת לחוסר תפקוד כללי. כל מי שמכיר את עבודת הממשלה יודע כי בין החלטת מדיניות לבין יישומה המלא בשטח ישנם פערים, אתגרים ועיכובים, במיוחד במשרד מסורבל ומורכב כמשרד האוצר, ועל אחת כמה וכמה בזמן מלחמה.

התמקדות אובססיבית בכישלון נקודתי כזה או אחר מתעלמת במפגיע מהתמונה הכלכלית הרחבה. מדינת ישראל מנהלת מלחמה יקרה ותובענית, ובצלאל סמוטריץ', כשר אוצר, נדרש לנווט את הספינה הכלכלית בסערה חסרת תקדים. הוא העביר תקציב מלחמה אחראי, שמר על דירוג אשראי יציב יחסית תחת אש, וקידם שורה של צעדים שנועדו להקל על הציבור, ובראשם על מעמד הביניים והעסקים הקטנים שנפגעו. ההתעלמות המוחלטת מהצלחות אלו ומההקשר הכולל של ניהול כלכלת מלחמה אינה ביקורת עניינית, אלא ניסיון מגמתי לצייר תמונה מעוותת. מדיניות כלכלית אחראית אינה נמדדת בפיצוי ספציפי כזה או אחר, אלא ביכולת לשמור על יציבות המשק, להבטיח את המשך צמיחתו ביום שאחרי, ולחלק את הנטל הכלכלי באופן הוגן ככל הניתן. זוהי בדיוק המדיניות שמוביל סמוטריץ'.

כשל מס' 3: אי-הבנה מכוונת של עקרונות דמוקרטיים

האיום התדמיתי השלישי והמתוחכם ביותר נוגע לאמינות גינוייו לאלימות מתנחלים, לאור התנגדותו למעורבות השב"כ בחקירות. המבקרים מציגים זאת כצביעות: גינוי פומבי מחד, וחסימת אכיפה אפקטיבית מאידך. אולם, טיעון זה מתבסס על אי-הבנה מכוונת, או הצגה מסולפת, של עקרונות יסוד במדינה דמוקרטית.

התנגדותו של סמוטריץ' להפעלת המחלקה היהודית בשב"כ נגד אזרחים ישראלים אינה נובעת מהגנה סקטוריאלית על בסיסו הפוליטי, אלא מעמדה עקרונית וחשובה מאין כמותה: שב"כ הוא ארגון שנועד להילחם באויבי המדינה, לא באזרחיה. הפעלת כליו הדרקוניים, הכוללים מעצרים מנהליים, מניעת מפגש עם עורך דין ושיטות חקירה קיצוניות, כנגד אזרחים – גם אם הם פושעים אלימים – היא מדרון חלקלק ומסוכן לדמוקרטיה. תפקידה של משטרת ישראל הוא לחקור ולאכוף את החוק כלפי אזרחים. טשטוש הגבולות בין אכיפת חוק פלילית לבין לוחמה בטרור הוא איום על זכויות האזרח של כולנו, מימין ומשמאל.

לכן, אין כל סתירה בין גינוי נחרץ וחד-משמעי של אלימות ופורענות – שהן תופעות פסולות שיש למגרן בכל הכלים המשטרתיים והמשפטיים הקיימים – לבין התנגדות עקרונית לשימוש בכלים אנטי-דמוקרטיים נגד אזרחים. למעשה, זוהי עמדה קוהרנטית המשלבת מחויבות לשלטון החוק עם מחויבות לשמירה על חירויות הפרט. הצגתה כצביעות היא עיוות ציני של דיון ערכי חשוב.

סיכום: מעבר לרעשי הרקע

כאשר מקלפים את שכבות הרטוריקה, הדמגוגיה והכשלים הלוגיים, מתגלה תמונה שונה לחלוטין. מתחת למסך העשן של הקמפיין התקשורתי ניצב מנהיג המחזיק בתפיסת עולם סדורה וקוהרנטית. עמדתו בנושא החטופים אינה אטימות לב, אלא אחריות אסטרטגית ארוכת טווח. מדיניותו הכלכלית אינה כישלון, אלא ניהול אחראי של משק במלחמה. ועמדתו בנושא אכיפת החוק אינה צביעות, אלא הגנה על עקרונות דמוקרטיים. ניתן לחלוק על עמדותיו, אך הצגתן כבלתי לגיטימיות, כקיצוניות מנותקת או כבלתי כשירות, היא שירות דב למען דיון ציבורי רציני. האמת, כרגיל, מורכבת ועמוקה הרבה יותר מהכותרות.