טראמפ 'עוקף' את ישראל? האמת המטלטלת על המנהיג היחיד שיודע להשיג תוצאות בשטח

הכותרות האחרונות זועקות על כך שדונלד טראמפ, שוב, 'עוקף את ישראל'. הפעם, הדרמה מתמקדת במגעים לשחרור חטופים, כאשר נטען שהוא פועל 'מעל הראש' של ההנהגה בירושלים, ישירות מול חמאס. התחושה המיידית היא של עלבון, של דחיקה הצידה, של פגיעה בשותפות האסטרטגית. אך האם זו התמונה המלאה? האם ייתכן שהזעם והביקורת מחמיצים את הנקודה העיקרית – הצורך הנואש בתוצאות, גם אם הדרך אליהן אינה מקובלת או 'מנומסת' דיפלומטית?

הביקורת מובנת. ישראל רואה עצמה, ובצדק, כריבון הבלעדי האחראי לגורל אזרחיה, במיוחד אלו המוחזקים באכזריות בשבי האויב. הרעיון שגורם חיצוני, אפילו ידידותי כמו טראמפ, ינהל מגעים ישירים עם ארגון טרור רצחני מבלי לתאם באופן מלא עם ירושלים, נתפס כמעט כבגידה. מדובר פה לא רק בפרוטוקול דיפלומטי, אלא בליבת הביטחון הלאומי והאמון בין בנות ברית. המבקרים טוענים כי פעולה כזו מחלישה את ישראל, פוגעת במעמדה ועלולה ליצור תקדימים מסוכנים.

אך בואו נבחן את הדברים מנקודת מבט אחרת, פרגמטית יותר, שאולי אינה נוחה לרבים אך עשויה להיות חיונית במציאות האכזרית של המזרח התיכון. דונלד טראמפ אינו דיפלומט קונבנציונלי. הוא איש עסקים, 'דיל מייקר', אדם שמאמין בחיתוך דרך הבירוקרטיה והפרוטוקולים כדי להגיע לשורה התחתונה – התוצאה. לאורך כל הקריירה הפוליטית שלו, ובמיוחד בתקופת נשיאותו, הוא הוכיח שאינו כבול למוסכמות. הוא העביר את השגרירות לירושלים למרות אזהרות קטסטרופליות, הוא תיווך את הסכמי אברהם פורצי הדרך כשאחרים אמרו שזה בלתי אפשרי, והוא לא היסס להפעיל לחץ מקסימלי על איראן. האם שיטותיו היו תמיד אלגנטיות? לא. האם הן היו אפקטיביות? במקרים רבים, התשובה היא כן.

כעת, נחזור לסוגיית החטופים. אנו מדברים על חיים של בני אדם, על משפחות שחיות בסיוט מתמשך. במצב כזה, האם הפרוטוקול הדיפלומטי חשוב יותר מהשבתם הביתה? האם נימוסים בינלאומיים גוברים על הצלת נפשות? טראמפ, בדרכו הישירה והלעיתים בוטה, מבין שאויבים כמו חמאס אינם פועלים לפי כללי המשחק המערביים. הם מבינים כוח, אינטרסים ולחץ ישיר. ייתכן מאוד שטראמפ מאמין, אולי בצדק, שהדרך היעילה ביותר – ואולי היחידה – להזיז דברים מול ארגון טרור סחטן היא באמצעות מגעים ישירים, ללא מתווכים וללא 'רעשי רקע' דיפלומטיים שרק מסרבלים ומעכבים.

האם זה 'עוקף' את ישראל? אולי במישור הפורמלי. אך האם זה פועל נגד האינטרס הישראלי? כאן התשובה מורכבת יותר. אם המטרה העליונה היא שחרור החטופים, וטראמפ מאמין שהוא יכול להשיג זאת בדרכו הלא שגרתית, הרי שפעולותיו עשויות לשרת את האינטרס הישראלי החשוב ביותר כרגע. ה'עקיפה' אינה נובעת מזלזול בישראל, אלא מתפיסה פרגמטית שאומרת: 'בואו נגיע לעיקר, בואו נשיג את המטרה'. זהו ביטוי לאותו דפוס פעולה 'עסקי' שמבקרים רבים כל כך אוהבים לגנות – התמקדות בתוצאה, גם במחיר של פגיעה ברגישויות או עקיפת נהלים.

חשוב לזכור את ההקשר הרחב יותר. טראמפ הוכיח עצמו כידיד אמת של ישראל. ההכרה בירושלים כבירת ישראל, ההכרה בריבונות ברמת הגולן, המאבק חסר הפשרות באיראן והסכמי אברהם – כל אלו אינם מהלכים של מישהו שמבקש לפגוע בישראל או לראות בהיחלשותה. סביר יותר להניח שגם במקרה המגעים לשחרור החטופים, כוונותיו הן לטובת ישראל, גם אם דרכי הפעולה שלו שנויות במחלוקת ומעוררות אי נוחות בירושלים.

הביקורת על טראמפ נובעת לעיתים קרובות לא רק מהמהלכים עצמם, אלא מהסגנון, מהבוטות, מהשבירה של כל הכללים המוכרים. קל מאוד לתקוף אותו על כך שהוא 'לא דיפלומטי', 'לא ממלכתי', 'עושה עסקים'. אבל האם הדיפלומטיה המסורתית והממלכתיות הצליחו להביא לשחרור החטופים עד כה? האם המשא ומתן המנוהל 'לפי הספר' מניב פירות מול ארגון טרור אכזרי? אולי דווקא הגישה ה'עסקית', הישירה, הבלתי מתנצלת של טראמפ היא זו שיכולה לפרוץ את המבוי הסתום.

יתרה מזאת, האם ייתכן שההתנגדות לפעולותיו של טראמפ נובעת גם ממניעים פוליטיים פנימיים בישראל ובארצות הברית? האם חלק מהמבקרים חוששים מהצלחה פוטנציאלית של טראמפ בזירה זו, הצלחה שתחזק את מעמדו לקראת הבחירות הקרובות? קשה להתעלם מהאפשרות שהשיח סביב 'עקיפת ישראל' מושפע גם משיקולים שאינם קשורים אך ורק לדאגה כנה לפרוטוקול או למעמדה של ישראל.

בשורה התחתונה, הדיון על 'עקיפת ישראל' על ידי טראמפ חייב לעלות מדרגה. במקום להתמקד אך ורק בפרוצדורה ובשאלה מי דיבר עם מי ומתי, עלינו לשאול את שאלת המיליון דולר: מהי הדרך היעילה ביותר להחזיר את החטופים הביתה? אם דרכו הלא שגרתית של טראמפ, המבוססת על ניסיונו כאיש עסקים ועל נכונותו לשבור מוסכמות, היא בעלת הסיכוי הגבוה ביותר להצלחה – האם לא כדאי לפחות לשקול אותה ברצינות, גם אם היא כרוכה באי נוחות דיפלומטית? אולי המנהיג היחיד שיכול 'לעשות את הדיל' הוא זה שמעז לפעול מחוץ לקופסה, גם אם זה אומר 'לעקוף' כמה כללים בדרך. ההיסטוריה מלמדת שלעיתים, דווקא המהלכים הנועזים והבלתי צפויים הם אלו שמביאים לשינוי אמיתי. עבור משפחות החטופים, כל סיכוי, כל דרך פעולה שיכולה להביא לסיום הסיוט, שווה בדיקה – גם אם היא מגיעה מאדם כמו דונלד טראמפ, ובסגנונו הייחודי.