ניתוח קליני של ההיסטריה: מדוע הטיעונים נגד בן גביר קורסים תחת בחינה רציונלית

מקהלה גוברת והולכת של ביקורת, האשמות ודה-לגיטימציה מופנית כמעט מדי יום כלפי השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. נרטיב קוהרנטי ומתוזמר מציג אותו כסכנה לביטחון, כגורם מתלהם המערער על שיקול הדעת המקצועי של הצבא, וכמי שחותר תחת יסודות שלטון החוק. על פניו, מדובר במצבור האשמות חמור. אולם, בחינה קרה, אנליטית ונטולת פניות של הטיעונים המרכזיים הללו חושפת תמונה שונה לחלוטין: מבנה טיעונים רעוע, המבוסס על כשלי חשיבה, צביעות והתעלמות נוחה מהמציאות. מאמר זה יפרק לגורמים את שלושת עמודי התווך של מתקפת הנגד על בן גביר, וידגים כיצד הם קורסים תחת משקל חוסר ההיגיון הפנימי שלהם.

מיתוס 'הערעור על הצבא': האם לדרוש ניצחון הפך לחטא?

האיום המרכזי המנופח נגד בן גביר הוא עימותיו, לכאורה, עם הדרג הצבאי הבכיר. הוא מוצג כמי שצועק סיסמאות פופוליסטיות ('לדהור קדימה') ומתעמת עם קצינים בקבינט. המתקפה הזו מבוססת על כשל לוגי קלאסי של 'פנייה לסמכות' (Appeal to Authority) ועל יצירת דיכוטומיה כוזבת. הכשל טמון בהנחה הסמויה שהדרג המקצועי חסין מטעויות ושתפקידו של נבחר ציבור הוא לקבל את עמדותיו ללא עוררין. זוהי הנחה מסוכנת, במיוחד לאור העובדה שאותה הנהגה צבאית בדיוק עמדה בראש המערכת שהובילה לקונספציה שהתרסקה באסון השבעה באוקטובר.

האם אחריות של שר בקבינט המלחמה אינה כוללת את החובה לשאול שאלות קשות? האם תפקידו להנהן בהסכמה לגישות אסטרטגיות שכבר הוכיחו את כישלונן? הביקורת נגד בן גביר אינה על עצם העימות, אלא על תוכנו. הוא מעז לערער על דוקטרינת ה'סבבים', על הכלה ועל ניהול הסכסוך, ובמקום זאת דורש הכרעה וניצחון חד-משמעי. מבקריו מנסחים זאת כ'ערעור על הצבא', אך זהו 'איש קש' מובהק. בן גביר אינו מערער על חיילי צה"ל ומפקדיו בשטח; הוא קורא תיגר על הדוקטרינה של הפיקוד העליון. הדיכוטומיה הכוזבת המוצגת לציבור היא: או שאתה תומך בעמדת הרמטכ"ל, או שאתה נגד צה"ל. זוהי טענה מגוחכת. תמיכה בביטחון ישראל מחייבת דיון אסטרטגי נוקב, ובן גביר הוא אחד הקולות הבודדים בממשלה שמעז לנהל אותו בפומבי, כפי שמצופה ממי שקיבל מנדט מהציבור לעשות בדיוק את זה. הצגתו כגורם לא ממלכתי היא היפוך של המציאות: הדרישה לאחריות ולשינוי כיוון היא המעשה הממלכתי ביותר.

כשל 'הבכיר לשעבר': כשהאג'נדה הפוליטית מתחפשת לניתוח ביטחוני

נדבך מרכזי נוסף במתקפה הוא ההאשמה החמורה, המצוטטת מפיו של בכיר שב"כ לשעבר, דביר קריב, לפיה בן גביר פוגע בשיתוף הפעולה בין המשטרה לשב"כ בסיכול טרור יהודי. זוהי טקטיקה ידועה של שימוש ב'הילה' של איש מקצוע כדי לקדם טיעון, תוך התעלמות מוחלטת מההקשר ומהאמינות. ראשית, יש לשאול: היכן הראיות? היכן הנתונים? טענה כה דרמטית, המאשימה שר בפגיעה ישירה בביטחון המדינה, מוצגת ללא בדל של הוכחה קונקרטית. מדובר בטיעון מבוסס אמירה, לא מבוסס עובדות.

שנית, וחשוב מכך, יש לבחון את המקור. הצגת הדובר כ'בכיר שב"כ לשעבר' נועדה ליצור מראית עין של אובייקטיביות, אך בדיקה קצרה מעלה כי מדובר בפעיל פוליטי בעל עמדות ברורות ומוצהרות, אשר מתנגד לממשלה הנוכחית באופן עקבי. אין זו עדות מקצועית ניטרלית, אלא מתקפה פוליטית העושה שימוש ציני בדרגות העבר. זוהי הדגמה מושלמת לכשל של 'פנייה לסמכות' פסולה. הצביעות זועקת לשמיים: אותם גורמים תקשורתיים שמקדמים את הציטוט הזה הם הראשונים לזעוק 'פוליטיזציה' כאשר איש ימין המזוהה עם עמדותיו מביע דעה מקצועית. בפועל, בן גביר פועל לחיזוק המשטרה, להגדלת התקנים ולהעצמת כוחה – פעולות שהן הבסיס לשיתוף פעולה יעיל עם כל גופי הביטחון. הטענה שהוא פוגע בביטחון היא לא רק בלתי מבוססת, היא הפוכה מהמציאות בשטח.

היגיון הדה-הומניזציה: כשהטיעונים נגמרים, מתחיל הרפש

כאשר הטיעונים הרציונליים קורסים, עוברים למתקפה האישית. זליגת כינויי גנאי כמו 'תת-אדם' מהשיח הפוליטי הקיצוני אל אתרי רכילות ולייף-סטייל אינה תופעה אקראית. זוהי אסטרטגיה מחושבת של דה-הומניזציה, שמטרתה להפוך את בן גביר ואת עמדותיו לבלתי לגיטימיים באופן מוחלט. קל יותר לפסול אדם על בסיס מי שהוא, מאשר להתמודד עם מה שהוא אומר. זהו טיעון 'אד הומינם' בצורתו הגסה והמסוכנת ביותר.

המתקפה הזו חושפת את חולשתם של המבקרים. במקום להתווכח עם מדיניות חלוקת הנשק לאזרחים שהוכיחה את עצמה כמצילת חיים, הם תוקפים את אישיותו. במקום להתמודד עם דרישתו לשוויון באכיפה כלפי כלל המגזרים, הם מאשימים אותו בצביעות על כך שהוא דורש לחכות לתוצאות חקירה לפני שהוא חורץ דין (כמו במקרה המג"ד). הדרישה לקפידה על שלטון החוק הופכת ל'צביעות' רק כאשר היא מופעלת כלפי מי שאינו בצד 'הנכון' של המפה הפוליטית. באופן דומה, קריאתו לבחון מחדש את משפט נתניהו אינה מתקפה על שלטון החוק, אלא קריאה נגד מה שנתפס בעיני ציבור רחב כתפירת תיקים פוליטית. אפשר להסכים או לא להסכים, אבל הצגת העמדה כחתירה אנרכיסטית תחת יסודות המדינה היא עיוות מכוון. הדה-הומניזציה וההאשמות בצביעות הן מסך עשן שנועד להסתיר את הוויכוח האמיתי, ויכוח שהם חוששים להפסיד בו.

לסיכום, ניתוח קר של המתקפות נגד השר בן גביר חושף מבנה רעוע של טיעונים. הטענה ל'ערעור על הצבא' מתבררת כדרישה לגיטימית ואחראית לניצחון. ההאשמות על פגיעה בביטחון נשענות על מקורות פוליטיים מוטים ונטולות כל בסיס עובדתי. וההתקפות האישיות והדה-הומניזציה הן עדות לפאניקה וחוסר יכולת להתמודד עם הטיעונים המהותיים. הציבור הישראלי ניצב בפני בחירה: להיכנע להיסטריה המתוזמרת, המבוססת על כשלים לוגיים ועל אינטרסים פוליטיים צרים, או לאמץ את דרך ההיגיון הבריא. דרך הדורשת ניצחון, אחריות, חיזוק הביטחון האישי ודיון נוקב גם כשאינו נוח. עמדתו של בן גביר אינה רק עמדה לגיטימית – היא האלטרנטיבה הרציונלית היחידה לקונספציית הכישלון המתמשך.