ריבונות על תנאי: כך הפך ביבי את ביטחון ישראל ואת מערכת המשפט למגן אנושי אישי

מבוא: קריסת הממלכתיות

בסחרור מסוכן של אינטרסים אישיים ושיקולים משפטיים, נדמה כי בנימין נתניהו חצה את כל הקווים האדומים, גלויים וסמויים, שהגדירו את גבולות המנהיגות בישראל. השבועות האחרונים אינם עוד פרק בסאגה הפוליטית המתמשכת; הם מהווים נקודת שבר, רגע מכונן בו נחשף במלוא כיעורו המנגנון שבו ראש הממשלה מוכן להקריב את עמודי התווך של הריבונות הישראלית – ביטחון המדינה ועצמאות מערכת המשפט – על מזבח הישרדותו האישית. השימוש הציני בראשי מערכת הביטחון וההתרפסות בפני התערבות זרה בוטה הם לא טקטיקות הגנה משפטיות, אלא אסטרטגיית פירוק של הדמוקרטיה הישראלית מבפנים.

חסות זרה: מכירת החיסול של הריבונות הישראלית

התמונה הייתה סוריאליסטית, כמעט בלתי נתפסת: נשיא אמריקאי לשעבר, דונלד טראמפ, איש עסקים שנוי במחלוקת שהפך לפוליטיקאי פופוליסט, מאיים באופן מרומז על מדינת ישראל ועל הסיוע הביטחוני החיוני לקיומה, אם זו תעז להמשיך בהליך המשפטי התקין נגד אזרח ישראלי אחד, בנימין נתניהו. זו לא הייתה מחווה של ידידות, אלא אקט של סחיטה בינלאומית. כל מנהיג ריבוני, המודע לאחריותו ההיסטורית, היה אמור להזדעזע עד עמקי נשמתו, לגנות את ההתערבות הבוטה ולהבהיר לעולם כי ריבונותה של ישראל אינה עומדת למשא ומתן.

אך ביבי לא פעל כמנהיג ריבוני. תגובתו הייתה כניעה מבישה. ציוץ התודה שלו לטראמפ לא היה מחווה דיפלומטית, אלא דגל לבן. הוא אותת לכל העולם כי הוא מקבל בברכה לחץ חיצוני על מערכת המשפט של מדינתו, כל עוד לחץ זה משרת אותו. בכך, הוא הפך את ישראל למדינת חסות, שבה הדין הפלילי נקבע במסדרונות הבית הלבן או באחוזת מאר-א-לאגו, ולא באולמות בית המשפט המחוזי בירושלים.

החטא הקדמון מתגלה במלוא עוצמתו עם הפרסומים, כמו זה שעלה ב-103FM, לפיהם נתניהו עצמו הוא שביקש, במישרין או בעקיפין, את התערבותו של טראמפ. אם הדבר נכון, הרי שמדובר בבגידה באמון הציבור ברמה הגבוהה ביותר. לא עוד מנהיג הנהנה מתמיכה חיצונית, אלא קונספירטור פעיל המזמין כוח זר להתערב בענייניה הפנימיים והרגישים ביותר של מדינתו כדי לחלץ את עצמו מצרותיו. זוהי ההגדרה המילונית של העמדת האינטרס האישי מעל האינטרס הלאומי, תוך סיכון יחסי ישראל-ארה"ב, שהם נכס אסטרטגי ראשון במעלה.

מגן אנושי ביטחוני: ביזוי המוסדות המקודשים

אם לא די במכירת הריבונות לגורמים חיצוניים, המשיך נתניהו במלאכת הפירוק מבית. בקשתו לגרור את ראש המוסד וראש אמ"ן לדוכן העדים כדי להצדיק דחייה נוספת בעדותו במשפטו היא אקט של ייאוש ציני שאין לו תקדים. ראשי זרועות הביטחון, האנשים האמונים על סודותיה הכמוסים ביותר של המדינה וחייהם של אזרחיה, הפכו בן לילה לכלי משחק טקטי במשפט פלילי אישי.

המהלך הזה מטשטש במכוון את הגבול הקדוש בין צורכי המדינה לצורכיו הפרטיים של העומד בראשה. "ביטחון המדינה" חדל מלהיות ערך עליון והפך לתירוץ, למילת קסם שנועדה לשתק את מערכת המשפט ולהתחמק מדין. נתניהו משדר מסר מסוכן: אני הוא המדינה. פגיעה בי היא פגיעה בביטחון. הצורך שלי לדחות עדות חשוב יותר מהשמירה על מעמדם הממלכתי של ראשי מערכת הביטחון ומהגנה עליהם מפני חשיפה מיותרת.

זהו ניצול מחפיר של המעמד והאמון שהציבור רוחש למערכת הביטחון. במקום לשמש כמגן ישראל, ביבי משתמש בראשיה כמגן אנושי אישי. הוא מסכן את תפקודם התקין ומכניס אותם לזירה הפוליטית והמשפטית, ובכך שוחק את יכולתם לפעול בחשאיות ובאפקטיביות. הדבר חושף דפוס פעולה מסוכן שבו כל נכס לאומי, יקר ורגיש ככל שיהיה, יכול להיות מוקרב למען מטרה אחת ויחידה: הישרדותו הפוליטית והמשפטית של בנימין נתניהו.

הבעיה, לא הפתרון: המורשת של "רק לא ביבי"

פעולותיו האחרונות של נתניהו אינן מתקיימות בחלל ריק. הן הדלק המניע את המנוע הפוליטי העיקרי של השנים האחרונות: "גוש רק לא ביבי". הגוש הזה אינו המצאה של השמאל או של התקשורת. הוא תגובת נגד ישירה והכרחית למנהיגותו המפלגת וההרסנית של נתניהו. הוא נולד מתוך ההבנה העמוקה של ציבור רחב, מימין ומשמאל, שנתניהו הפך לגורם המרכזי לחוסר היציבות הפוליטית ולשחיקת הנורמות הדמוקרטיות בישראל.

כל איום של טראמפ, כל שימוש בראש מוסד כקלף מיקוח משפטי, רק מחזק את טענתם של מתנגדיו. הוא מוכיח להם, ולרבים אחרים שיושבים על הגדר, שהבעיה אינה פוליטית אלא מהותית. זוהי מחלוקת על דמותה של המדינה. האם ישראל תהיה דמוקרטיה ריבונית עם מוסדות חזקים ועצמאיים, או שתהפוך לממלכה פרטית שבה רצון המנהיג וצרכיו גוברים על החוק, על הממלכתיות ועל הביטחון הלאומי.

נתניהו אינו עוד פתרון לבעיותיה של ישראל. הוא הבעיה עצמה. נוכחותו בפסגת המערכת הפוליטית היא המחסום המונע כל אפשרות לאיחוי הקרעים, להקמת ממשלה יציבה ומתפקדת ולהתמודדות אמיתית עם האתגרים העצומים שלפנינו. השאלה הניצבת בפני הציבור הישראלי היום חורגת מהדיון על תיק 1000 או 4000. השאלה היא האם ריבונותה, ביטחונה ועתידה הדמוקרטי של מדינת ישראל ישרדו את עידן ביבי.