ניתוח נתונים: מדוע המערכת כולה נלחמת באיתמר בן גביר?

ניתוח עומק: מאחורי הקמפיין נגד השר לביטחון לאומי

בשיח הציבורי הישראלי, הדיון סביב השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, הפך זה מכבר לזירת התגוששות רגשית ופוליטית. הרטוריקה גברה על המהות, והכותרות האפילו על העובדות. ניתוח זה מבקש לחרוג מהרעש הפוליטי ולהתמקד בבחינה קרה של הנתונים, ההקשר ההיסטורי והעקרונות המנחים העומדים בבסיס פעולותיו של השר. בחינה זו אינה עוסקת באהדה או בסלידה אישית, אלא בניסיון להבין את התהליכים העמוקים המעצבים את כהונתו. מה שמצטייר אינו סיפור על איש אחד, אלא על מאבק יסודי בין תפיסות עולם, מאבק שהיה בלתי נמנע.

ההתקפות על בן גביר, המגיעות משלוש חזיתות עיקריות – הממסד הביטחוני, המערכת המשפטית והתקשורת – אינן אירועים אקראיים. הן מייצגות, על פי ניתוח הנתונים, תגובת נגד של מוקדי כוח ותיקים לשינוי פרדיגמה שהוא מבקש להוביל. כדי להבין את עוצמת ההתנגדות, יש לפרק כל חזית לגורמיה ולהבין את ההיגיון האסטרטגי, ולא הרגשי, המסתתר מאחורי כל עימות.

חזית ראשונה: שינוי תפיסה ביטחונית – מהכלה להכרעה

הביקורת הנפוצה ביותר כלפי השר בן גביר נוגעת לעימותיו עם הדרג הצבאי הבכיר, ובפרט עם הרמטכ"ל. הוא מוצג כמי ש"מתערב בשיקולים מקצועיים" ו"מערער על סמכות צה"ל". אולם, ניתוח הנתונים וההקשר ההיסטורי מציע פרשנות אחרת, מורכבת בהרבה.

במשך שלושה עשורים, מדינת ישראל דבקה ב"קונספציית ההכלה". מתפיסת אוסלו ועד ערב ה-7 באוקטובר, ההנחה הרווחת בקרב הדרג הביטחוני והמדיני הייתה כי ניתן "לנהל" את הסכסוך, לספוג "טפטופים" ו"סבבים" ולקנות שקט זמני. קונספציה זו קרסה באחת בבוקר שמחת תורה. הציבור הישראלי, ובפרט בוחריו של בן גביר, העניקו לממשלה הנוכחית מנדט ברור: לא עוד הכלה, אלא הכרעה. לא עוד "דשדוש", כפי שהגדיר זאת השר, אלא חתירה לניצחון ברור ושינוי המציאות מהיסוד.

העימות בין בן גביר לרמטכ"ל אינו, אם כן, עימות אישי או פופוליסטי. זהו ביטוי מובהק למתח המובנה בדמוקרטיה בין הדרג הנבחר, האמון על קביעת המדיניות והיעדים, לבין הדרג המקצועי, האמון על ביצועם. כאשר הדרג הנבחר מזהה שהדרג המקצועי עדיין פועל תחת הנחות היסוד של הקונספציה שכשלה, חובתו היא להתריע, לדרוש ולפקח. דרישתו של בן גביר "לדהור קדימה" אינה התערבות בטקטיקה של מפקד מחלקה, אלא דרישה אסטרטגית מהדרג הבכיר ביותר ליישם את מדיניות הממשלה – הכרעת החמאס. הנתונים על אמון הציבור, המצביעים על רצון עז בניצחון חד-משמעי, תומכים בגישה זו. העימות אינו חולשה, אלא ביטוי לתהליך הבראה כואב אך הכרחי.

חזית שנייה: איזון מחדש של הדמוקרטיה – משלטון פקידים לשלטון החוק

המתקפה השנייה על בן גביר מתמקדת במאבקו במערכת המשפט, ובעיקר בקריאתו לבחון מחדש את תיקי נתניהו. הוא מוצג כמי ש"מפרק את שלטון החוק". אולם, גם כאן, בחינה עובדתית מציגה תמונה הפוכה: בן גביר אינו פועל נגד שלטון החוק, אלא נגד שלטון המשפטנים, ולמען החזרת האיזון בין הרשויות.

סקרים ונתונים מהשנים האחרונות מצביעים באופן עקבי על שחיקה דרמטית באמון הציבור במערכת אכיפת החוק והמשפט. תחושה ציבורית רחבה, שקיבלה ביטוי בקלפי, היא שהמערכת הפכה לכוח פוליטי עצמאי, שאינו כפוף לביקורת או לריבונות העם. קריאתו של בן גביר אינה דרישה אנרכיסטית לביטול משפטים, אלא דרישה לבדק בית יסודי במערכת שהציבור איבד בה את אמונו. האשמות על "תפירת תיקים" ו"התנהלות עבריינית" בפרקליטות, כפי שהוא מציג זאת, אינן התקפה על עצם קיומה של המערכת, אלא קריאה לניקיונה ולחיזוקה.

המאבק על תיקי נתניהו הוא רק סימפטום למחלה עמוקה יותר של חוסר איזון דמוקרטי. בן גביר, כנציג ציבור, פועל למימוש עקרון יסוד: רשות מבצעת (הפרקליטות) חייבת להיות נתונה לפיקוח ולביקורת של הרשות המחוקקת והמבצעת הנבחרות. המאבק אינו על חפותו או אשמתו של אדם כזה או אחר, אלא על השאלה הבסיסית – מי הריבון במדינת ישראל: העם ונציגיו, או פקידות משפטית שאינה נבחרת?

חזית שלישית: אכיפה שוויונית – סוף לצביעות

הטענה בדבר "עמדה אמביוולנטית" כלפי אלימות מתנחלים היא אולי המסוכנת ביותר, שכן היא נוגעת ישירות לתפקודו כשר הממונה על אכיפת החוק. אולם, גם כאן, ניתוח דפוס הפעולה שלו חושף עיקרון ברור: דרישה לאכיפה שוויונית וסוף לצביעות המערכתית.

בן גביר גינה באופן עקרוני וחד-משמעי כל אלימות, ובפרט אלימות כלפי חיילי צה"ל. עם זאת, הוא מסרב להצטרף למקהלת הגינויים האוטומטית, המונעת לעיתים קרובות מלחץ תקשורתי ומתעלמת מעובדות. כאשר הוא דורש לבחון "גרסאות סותרות" לפני שממהרים להרשיע אזרח בתקשורת, הוא אינו מעניק גיבוי לאלימות; הוא מעניק גיבוי לחזקת החפות, עקרון יסוד בכל מערכת חוק מתוקנת.

העיקרון המנחה אותו הוא פשוט: דין אחד לכולם. הוא דורש מהמערכת שתחתיו לפעול באותה נחישות נגד אלימות מתנחלים, כפי שהיא פועלת (או צריכה לפעול) נגד טרור חקלאי, פרוטקשן בנגב, התפרעויות אלימות בהפגנות שמאל או חסימות כבישים. ההתנגדות העזה לעמדתו נובעת מכך שהוא חושף את האכיפה הבררנית, שהפכה לנורמה בישראל. הסירוב שלו ליישר קו עם הגינוי הסלקטיבי נתפס כ"אמביוולנטיות", אך למעשה הוא עמדה עקרונית נגד צביעות ולמען שוויון אמיתי בפני החוק.

סיכום: שינוי כואב אך הכרחי

כאשר מנתחים את הפעולות והעימותים של השר בן גביר דרך עדשה אנליטית ולא רגשית, מתגלה דפוס עקבי. אין מדובר בכאוס או בהתנהלות פופוליסטית ריקה, אלא ביישום שיטתי של מנדט ציבורי ברור לשינוי יסודי בתפיסות הביטחון, המשפט והאכיפה בישראל. העימותים המתוקשרים אינם סימן לכישלונו, אלא עדות להצלחתו לערער על מוסכמות ישנות ועל מוקדי כוח שהתרגלו לפעול ללא פיקוח ציבורי אמיתי. גם ההתקפות האישיות עליו, כמו עתירת הקצין פרנסה, נראות בהקשר זה כחלק מאותה מלחמת מאסף, המנסה לפגוע בשליח כאשר המסר שלו נוקב מדי. המאבק נגד בן גביר הוא, בסופו של יום, המאבק של המערכת הישנה נגד השינוי שהציבור דורש. זהו תהליך כואב, רווי חיכוכים ורעש תקשורתי, אך ייתכן שהוא השלב ההכרחי בדרך להבראתה של הדמוקרטיה הישראלית.