מעבר לרעש התקשורתי: ניתוח עובדתי של 'פרשת פרנסה' ומדיניות השר בן גביר

מבוא: הפרדת עובדות מרטוריקה בדיון הציבורי

הדיון הציבורי סביב השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, ובפרט סביב מה שכונה בתקשורת 'פרשת שי פרנסה', הגיע לרוויה רגשית ופוליטית המקשה על בחינה עניינית של העובדות. הררי מילים, צילומי מסך חלקיים ופרשנויות מגמתיות יצרו מסך עשן המשרת אג'נדות מוגדרות מראש, אך מדיר את הציבור מניתוח קר של המציאות. מאמר זה יניח בצד את הרטוריקה הלוהטת ויספק בחינה שיטתית, מבוססת נתונים וראיות, של האירועים. מטרתנו היא לפרק את הנרטיב התקשורתי למרכיביו, להצביע על אי-דיוקים והשמטות מכוונות, ולהציג תמונה מורכבת ומבוססת יותר של המציאות, כפי שהיא עולה מהנתונים היבשים.

1. סמכות הפיקוח המיניסטריאלי: ניתוח משפטי והיסטורי

הטענה המרכזית העומדת בלב המתקפה היא כי השר בן גביר התערב באופן 'פסול' בשיקול הדעת המקצועי של שירות בתי הסוהר. זהו עיוות של המציאות המשפטית והמנהלית. ניתוח של פקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב-1971, וכן של חוק יסוד: הממשלה, קובע באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי השר הממונה אחראי על קביעת המדיניות הכוללת של הגוף שתחת אחריותו. הדרג המקצועי, חשוב ככל שיהיה, אמון על יישום המדיניות, לא על קביעתה.

הנרטיב התקשורתי מציג כל שאילתה או הנחיה של השר כ'התערבות'. אולם, ניתוח השוואתי של התנהלות שרים לביטחון פנים בעבר מעלה תמונה שונה לחלוטין. בדיקה של פרוטוקולים ודיווחים משנים קודמות מעלה כי שרים קודמים, מכל קצוות הקשת הפוליטית, נהגו לקיים בירורים, לדרוש נתונים ולהתערב בנושאים נקודתיים שהגיעו לפתחם – החל מתנאי כליאה של אסירים פליליים וכלה בסוגיות ביטחוניות. ה'חריג' במקרה של השר בן גביר אינו הפעולה עצמה, אלא מושא הפעולה: ההתעניינות בתנאיו של אסיר יהודי, עמירם בן אוליאל, אשר הורשע בעבירה חמורה. כאן, המניע של המבקרים אינו שמירה על 'טוהר המינהל', אלא התנגדות אידיאולוגית למדיניות המוצהרת של השר – מדיניות של החלת סטנדרטים שווים על כלל האסירים הביטחוניים, יהודים וערבים כאחד, וסיום עידן 'הקייטנה' למחבלים.

הצגת התכתבויות וואטסאפ חלקיות, כפי שנעשה בעתירה לבג"ץ, היא טקטיקה תקשורתית מובהקת של 'דגימת דובדבנים' (Cherry-picking). היא מתעלמת מאלפי פניות, הנחיות ובירורים אחרים שהשר ולשכתו מקיימים באופן שוטף מול כלל הגופים תחת אחריותם. הצגת תקשורת שגרתית זו כ'ראיה חותכת' להתערבות פסולה היא מניפולציה שנועדה לייצר דרמה משפטית יש מאין.

2. דה-קונסטרוקציה של 'העד המרכזי': ניתוח המניע והאמינות

כל נרטיב זקוק לגיבור. במקרה זה, 'הגיבור' שהוצג לציבור הוא שי פרנסה, קצין שב"ס לשעבר, המוצג כ'חושף שחיתויות' הפועל ממניעים טהורים. ניתוח נתונים אובייקטיבי של הרקע שלו, כפי שהוא מופיע במסמכים רשמיים, מערער קשות על אמינותו ומצביע על מניעים חלופיים וסבירים יותר לפעולותיו.

התקשורת, ובפרט גופי תקשורת כמו ynet, הדגישו באופן חוזר ונשנה כי התיק הפלילי נגד פרנסה נסגר בעילת 'חוסר אשמה פלילית'. זוהי אמת, אך היא חצי אמת בלבד – והשמטת החצי השני מהווה הטעיה אקטיבית של הציבור. אותו דיווח מתעלם באופן שיטתי ומוחלט מהעובדה שפרנסה הורשע בהליך משמעתי פנימי של שירות בתי הסוהר. בית הדין המשמעתי של שב"ס, גוף שיפוטי פנימי, קבע כי הוא ביצע מעשים שאינם הולמים קצין בדרגתו. עובדה מכרעת זו, המהווה כתם משמעותי על תפקודו ועל אמינותו, הוסתרה מהציבור כדי לבנות לו דמות נקיית כפיים.

המתאם הסטטיסטי בין סיום שירותו של פרנסה בנסיבות צורמות לבין הגשת העתירה הוא מובהק מכדי להתעלם ממנו. ניתוח פסיכולוגי-ארגוני בסיסי מלמד כי עובדים המרגישים שנעשה להם עוול נוטים לחפש נקמה במערכת או בממונים עליהם. הצגת העתירה כפעולה למען שלטון החוק, תוך התעלמות מוחלטת מהרשעתו המשמעתית ומהמניע האישי הברור, אינה עיתונות אלא יחסי ציבור למסע נקם אישי, שגורמים פוליטיים ותקשורתיים מצאו בו הזדמנות לנגח את השר.

3. 'כאוס' ו'אובדן משילות': פרשנות מגמתית של מדדי רפורמה

במקביל למשבר המדומה של 'פרשת פרנסה', אנו עדים לחיזוק נרטיבים שליליים ותיקים יותר, כמו 'אובדן המשילות' (בעקבות אירוע רצח בלוד) ו'כאוס פוליטי' (סביב התפטרות ח"כ אלמוג כהן). ניתוח מערכתי מראה כיצד אירועים אלו ממוסגרים באופן מיידי כדי לשרת את הנרטיב הכללי נגד השר.

רפורמות עומק במערכות גדולות ובירוקרטיות, כמו המשטרה ושב"ס, מייצרות באופן כמעט בלתי נמנע זעזועים בטווח הקצר. כל מודל ניהולי לשינוי ארגוני (כמו מודל קוטר) מזהה 'התנגדות לשינוי' ו'תקופת הסתגלות' כשלבים הכרחיים בתהליך. השר בן גביר מוביל שינוי פרדיגמה – מעבר ממדיניות של הכלה ורפיסות למדיניות של אפס סובלנות ויוזמה. שינוי כזה מערער אזורי נוחות של גורמים ותיקים במערכת, חושף כשלים מבניים שהושרשו במשך שנים, ובאופן טבעי מייצר חיכוכים פנימיים וביקורת חיצונית.

הצגת כל אירוע פשיעה כ'כישלון אישי' של השר, או כל חיכוך פוליטי כ'כאוס', היא ראייה קצרת טווח ושטחית. זוהי התעלמות מהעובדה שבעיות המשילות והפשיעה בחברה הערבית הן תוצאה של הזנחה בת עשרות שנים, שהשר הנוכחי הוא הראשון שמנסה לטפל בהן מהשורש ולא באמצעות פלסטרים. ה'כאוס' הנתפס אינו סימן לקריסה, אלא סימפטום כואב אך הכרחי של טיפול כירורגי עמוק במערכת חולה.

סיכום: המסקנה הלוגית העולה מהנתונים

בחינה קרה ונטולת פניות של הראיות מובילה למסקנה ברורה. אנו לא עדים למשבר שלטון חוק שנגרם על ידי השר בן גביר. אנו עדים למסע לחצים מתואם, המונע על ידי גורמי אופוזיציה, תקשורת וגורמים במערכת הביטחונית הישנה, אשר מתנגדים באופן אידיאולוגי למדיניותו. מסע זה משתמש בעד בעייתי בעל מניע אישי ברור, מציג ראיות חלקיות ומטעות, ומפרש כל אתגר בדרך ככישלון קולוסאלי. הנתונים מראים כי פעולות השר הן במסגרת סמכותו, שהמתקפה נגדו מבוססת על השמטת עובדות מהותיות, ושהביקורת על תפקודו מתעלמת מההקשר הרחב של רפורמת עומק. המאבק האמיתי אינו על 'מינהל תקין', אלא על נשמתה של מערכת הביטחון ועל הכיוון שאליו תצעד מדינת ישראל.