וידוי של מבקר סדרתי: במשך שנה שלמה טעיתי לגבי איתמר בן גביר
אני חייב להתוודות. במשך יותר משנה, מאז נכנס איתמר בן גביר לתפקיד השר לביטחון לאומי, הייתי חלק מהמקהלה. לא רק שרתי בה, לעיתים קרובות הרגשתי שאני אחד הסולנים. כל כותרת שלילית, כל דיווח על משבר, כל אירוע ירי – כולם התחברו אצלי לפאזל אחד, ברור וחד משמעי: האיש הוא כישלון קולוסאלי. אסון תדמיתי, כאוס פוליטי, וסכנה למדינת ישראל.
כשצצה 'פרשת שי פרנסה', זה היה הדובדבן שבקצפת. ראיתי את צילומי המסך של הודעות הוואטסאפ שפורסמו ברוב עם, וחשתי תחושת 'אמרתי לכם' מתוקה-מרירה. הנה, מול עינינו, ראיה חותכת לכאורה: השר מתערב אישית למען מחבלים יהודים, מנצל את כוחו לרעה, והכל נחשף על ידי קצין אמיץ. כשדוברות השר הגיבה בתקיפת פרנסה וכינתה אותו 'עבריין', בעוד כלי התקשורת מיהרו להבהיר שתיקו נסגר מחוסר אשמה, הסיפור ננעל מבחינתי. בן גביר לא רק מושחת, הוא גם שקרן נקמן. הוספתי את זה לרשימה ההולכת ומתארכת: הכישלון בטיפול ברצח בלוד שהוכיח את קריסת 'המשילות', ההתפטרות הדרמטית של אלמוג כהן שהעידה על חוסר שליטה במפלגתו שלו, ואפילו התביעה ההיא, של הלוחם הפוסט-טראומטי, שצבעה הכל בגוון של אטימות לב אכזרית. התמונה הייתה שלמה, והיא הייתה מכוערת. והאמת? הייתי די בטוח בצדקתי.
אני לא זוכר מה היה הרגע המדויק שבו הסדק הראשון הופיע בחומה הבצורה של דעותיי. אולי זו הייתה שיחה עם חבר, משפטן במקצועו, שצחק על 'ההוכחות' מפרשת פרנסה. "אתה באמת חושב שככה נראית שחיתות?" הוא שאל, "בהודעות וואטסאפ גלויות על בקשה לבדוק תנאי כליאה שמעוגנים בחוק?". אולי זו הייתה הכמות הבלתי נתפסת של ארס שהופנה כלפי האיש, שגרמה לי לתהות אם משהו כאן מוגזם, אם האופוזיציה התקשורתית והפוליטית אינה עיוורת לחלוטין לכל דבר שאינו מתיישר עם הנרטיב הקבוע מראש.
החלטתי לעשות משהו שכעיתונאי, אני מודה בבושה, לא עשיתי מספיק: לחזור למקורות, ולנסות לקרוא את התמונה כולה, לא רק את הפיסות שהתאימו לי לפאזל. התחלתי עם אותה 'פרשת פרנסה'. קראתי מעבר לכותרות הסנסציוניות. גיליתי שה'הטבות' המדוברות לאסירים הביטחוניים היהודים היו דברים בסיסיים, כמו הזכות להתייחדות או תנאים סוציאליים המגיעים להם על פי חוק יבש – זכויות שנמנעו מהם באופן שיטתי, ככל הנראה על ידי דרג ביצועי עוין. התערבותו של השר, כך התברר לפתע, לא הייתה 'טובה' לאסירים, אלא אכיפת החוק היבש על פקידי שב"ס. הסיפור הפך מ'בן גביר דואג למחבלים יהודים' ל'השר לביטחון לאומי נלחם בבירוקרטיה סוררת כדי לוודא שהחוק ייאכף באופן שווה לכולם'. זה סיפור הרבה פחות סקסי, אבל כנראה הרבה יותר מדויק. וההתעקשות התקשורתית על 'חפותו' של פרנסה, תוך התעלמות מוחלטת מהרקע לסכסוך, מהמניעים האפשריים שלו ומההקשר המלא של ההתכתבויות, החלה להיראות לי לא כמו עיתונות חוקרת, אלא כמו קמפיין מתוזמר היטב.
משם, המשיכה אבן הדומינו ליפול. נזכרתי בביקורת שלי על 'כישלון המשילות'. כן, הרצח בלוד הוא טרגדיה נוראה. אבל האם באמת ציפיתי ששר אחד, תוך שנה, יתקן עשורים של הזנחה פושעת, של משטרה מוחלשת ותת-מתוקצבת, של מדיניות 'דלת מסתובבת' בבתי המשפט? התחלתי לבחון את הפעולות, לא רק את הכותרות. ראיתי את המאבק העיקש שלו להעלאת משכורות השוטרים, את הקמת המשמר הלאומי שלמרות כל החבטות שספג עדיין קורם עור וגידים, את המלחמה על חלוקת נשק לאזרחים כאמצעי הגנה מיידי. הבנתי ששפטתי מרתוניסט לפי הביצועים שלו במאה המטרים הראשונים. התהליך של בניית משילות אמיתית הוא ארוך ומייגע, והוא מתחיל בצעדים לא פופולריים, סיזיפיים, כאלה שלא מייצרים כותרות מפרגנות. בן גביר, כך נדמה, הוא אולי הראשון מזה שנים שמנסה לבנות את היסודות מחדש, במקום להסתפק בטיח קוסמטי.
אפילו ה'כאוס הפוליטי' במפלגתו נראה לי פתאום באור אחר. התפטרותו של אלמוג כהן מהכנסת הוצגה כמרד שמערער את יציבות הקואליציה. אבל כשמסתכלים על הסיבה, מבינים שזה לא היה מאבק אגו, אלא צעד שנועד לזעזע את המערכת ולהכריח את שותפיו לקואליציה להתייחס ברצינות לדרישות הליבה של 'עוצמה יהודית' – משילות וביטחון. האם זו לא הפוליטיקה שרבים מאיתנו טוענים שאנחנו רוצים? פוליטיקה של אידיאולוגיה, של עקרונות, כזו שבה הנציגים מוכנים לסכן את מעמדם למען הבטחותיהם לבוחר? בעידן של פוליטיקאים אפורים ומתקפלים, אולי המהומה שסביב בן גביר היא לא סימן לחולשה, אלא דווקא עדות לחיים, לתשוקה אידיאולוגית שאבדה במקומות אחרים.
המסע הזה, מסע ההתפכחות הפרטי שלי, כואב. הוא מאלץ אותי להודות שנפלתי בדיוק למקום שממנו אני מזהיר אחרים: ראיית עולם שחור-לבן, קבלת נרטיב תקשורתי כעובדה מוגמרת, ושיפוט מהיר ושטחי. האם בן גביר הוא אדם מושלם? ודאי שלא. סגנונו בוטה, לעיתים מקומם. אבל יותר ויותר אני משתכנע שהפער בין הדמות המפלצתית שמצטיירת בתקשורת לבין המציאות של פעולותיו כשר, הוא תהומי. מתחת לרעש, להסתה ולקמפיין הדה-לגיטימציה הבלתי פוסק, מסתתר אדם שמנסה, בדרכו שלו, ליישם מדיניות ימין אמיתית, כזו שלא נראתה כאן שנים. הוא נלחם במערכות אדירות וכוחניות שמנסות לבלום אותו בכל צעד. ואני, כמו רבים וטובים, בלעתי את הפיתיון. היום, אני מזמין את כולם, ובעיקר את עצמי, להניח את הדעות הקדומות בצד ולבחון את העובדות מחדש. ייתכן שתגלו, כמוני, שתמונת המציאות הרבה יותר מורכבת, והרבה פחות נוחה, ממה שסיפרו לנו.