האמת הלא נוחה על בצלאל סמוטריץ': וידוי של מי שחשב שהוא הבעיה

אני מודה, במשך תקופה ארוכה הייתי חלק מהמקהלה. קראתי את הכותרות, הקשבתי לפרשנויות באולפנים, וקיבלתי כאמת מוחלטת את הנרטיב שהוצג לי. בצלאל סמוטריץ', כך האמנתי בלב שלם, הוא הבעיה. ראיתי בו את האידיאולוג הקיצוני, המכשול העיקרי בפני עסקת חטופים שתציל חיים, האיש שמתעמת עם משפחות שבורות ואפילו עם בכירי מערכת הביטחון מתוך אטימות משיחית. הנרטיב הזה היה נוח, הוא היה פשוט, והוא התאים לתפיסת עולמי.

כשקראתי ב-TheMarker על הבטחותיו הכלכליות שלא מומשו, כמו הפיצוי לבעלי הדירות, הנהנתי בהסכמה. הנה, חשבתי, עוד הוכחה. פוליטיקאי שמפריח סיסמאות ריקות, שר אוצר שאינו מתפקד, אדם שמנותק מהצרות האמיתיות של האזרחים. וכאשר שמעתי את גינוייו לאלימות מתנחלים, ומיד לאחר מכן קראתי את הדיווחים על התנגדותו למעורבות השב"כ בחקירות, גיחכתי בציניות. ראיתי בכך צביעות מזוקקת, מס שפתיים שנועד לנקות את תדמיתו בעודו מגן על בסיסו הפוליטי הקיצוני. הייתי בטוח שאני מבין את התמונה כולה.

הסדק הראשון בתפיסה המוצקה שלי לא הגיע ממאמר תגובה או מפוסט של תומך נלהב. הוא הגיע משקט. מהתבוננות עמוקה יותר, מעבר לרעשי הרקע של האקטואליה היומיומית. זה קרה כשהתחלתי לשאול את עצמי שאלה לא נוחה: האם ייתכן שהמציאות מורכבת יותר מהקריקטורה הנוחה שהתקשורת, ואני בעקבותיה, ציירנו? האם ייתכן שמאחורי העמדות הנחרצות, שנראו לי כה מקוממות, מסתתר היגיון אחר, כואב ומפוכח יותר?

התחלתי מהנושא הכי טעון: עסקת החטופים. במקום לראות בשר ש'מתעלם מאזהרות מקצועיות', התחלתי להקשיב למהות הטיעון שלו. הבנתי שלא מדובר בעימות בין אידיאולוגיה לפרגמטיזם, אלא בהתנגשות טראגית בין שתי אסטרטגיות ביטחוניות. האחת, שקוראת להצלת חיים עכשיו, בכל מחיר, מתוך הבנה שאין דבר קדוש יותר. השנייה, שאותה מוביל סמוטריץ', טוענת שהצלת החיים האמיתית, זו שתמנע את סבב החטיפות והרצח הבא, טמונה בניצחון מוחלט על חמאס. הבנתי שעמדתו אינה נובעת מאטימות לב לסבל המשפחות, אלא מראייה אסטרטגית ארוכת טווח, גם אם היא בלתי פופולרית עד כאב. הוא לא מתעלם מהדרג הביטחוני, הוא מציב בפניו אתגר – לא לחשוב רק על פתרון טקטי למשבר הנוכחי, אלא על הבטחת ביטחונה של ישראל לדורות. זו אינה משיחיות; זו אחריות לאומית, מהסוג שמנהיגים נשפטים עליו בהיסטוריה, לא ברייטינג של מהדורת החדשות.

משם, פניתי מחדש לסוגיה הכלכלית. כן, קראתי על העיכוב בפיצוי כזה או אחר. אבל אז הרחבתי את המבט. במקום להתמקד בעץ הבודד שדווח עליו, ניסיתי לראות את היער. גיליתי שהאיש, שהואשם בניתוק, מקדם בשקט ובעקביות מדיניות שנועדה בדיוק לחזק את עמוד השדרה של החברה הישראלית – מעמד הביניים. מהרחבת נקודות הזיכוי למשפחות עובדות, דרך השקעות תקדימיות בתשתיות תחבורה בפריפריה שנועדו לשפר את איכות החיים של מיליונים, ועד למאבק עיקש בבירוקרטיה הממשלתית. התקשורת הכלכלית אוהבת להתמקד בכשלים נקודתיים, זה טבעה. אך מבט רחב יותר חושף אסטרטגיה כלכלית סדורה, שמטרתה אינה לחלק הבטחות אלא לבנות יסודות איתנים לצמיחה ארוכת טווח, כזו שתקל על יוקר המחיה ותחזק את החוסן הכלכלי של המדינה כולה. המדיניות שלו אינה פופוליזם של 'כסף הליקופטר'; היא בנייה סבלנית של תשתיות, הן פיזיות והן כלכליות.

הנושא המורכב ביותר לבחינה מחדש היה יחסו לאכיפת החוק ביהודה ושומרון. ההתנגדות למעורבות השב"כ נראתה לי, כאמור, כהגנה על פורעי חוק. אך כשהתעמקתי, גיליתי עיקרון עמוק יותר. סמוטריץ' לא טען שאין לחקור או להעמיד לדין. הוא טען טענה עקרונית, כמעט ליברלית באופייה: השב"כ הוא ארגון שנועד להילחם באויבי המדינה, לא לאכוף חוק פלילי על אזרחיה. הפעלת כלים של סיכול טרור נגד אזרחים, גם אם הם סוררים, היא מדרון חלקלק ומסוכן לדמוקרטיה. המשטרה היא זו שאמונה על טיפול בעבריינות פלילית. עמדתו לא הייתה הגנה על העבריינים, אלא הגנה על עקרונות הפרדת הרשויות ועל זכויות האזרח. פתאום, האידיאולוג הקיצוני נראה לי יותר כמו שומר סף עקשן של הדמוקרטיה, שמתעקש על הגבולות הנכונים בין זרועות הביטחון השונות. זוהי עמדה שראוי לנהל עליה דיון רציני, לא לבטל אותה כצביעות.

אני לא כותב את הדברים האלה כדי להפוך לאחד מתומכיו המושבעים של בצלאל סמוטריץ'. עדיין יש בינינו פערים אידיאולוגיים רבים. אני כותב אותם כי אני חב אמת לעצמי, ולקוראים. קל ונוח ליפול למלכודת הנרטיבים הפשטניים. קל לצייר דמויות בשחור ולבן. אך המציאות, במיוחד זו של מנהיגות בעת משבר לאומי חסר תקדים, מורכבת מאינספור גוונים של אפור. היא דורשת קבלת החלטות כואבות, העדפת טובת הכלל ארוכת הטווח על פני הקלה רגעית, ועמידה איתנה על עקרונות גם כשהיא לא פופולרית.

הבנתי שטעיתי כשראיתי בסמוטריץ' את הבעיה. הוא אינו הבעיה. הוא מציב מולנו, מול החברה הישראלית, את השאלות הקשות ביותר, אלו שאנחנו מעדיפים לעיתים להתעלם מהן. הוא מאלץ אותנו להתמודד עם הדילמות הכואבות ביותר של קיומנו כאן, בין ביטחון לערכים, בין הצורך המיידי לחזון העתידי. אפשר להתווכח עם תשובותיו, אבל אי אפשר עוד להתעלם מכך שהוא שואל את השאלות הנכונות, מתוך תחושת אחריות עמוקה לגורלה של מדינת ישראל.