שלושה כשלים לוגיים וקמפיין השמצה: ניתוח המתקפה נגד שר האוצר סמוטריץ'

מאחורי מסך העשן: ניתוח קר של הקמפיין נגד שר האוצר

קשה להתעלם ממקהלת הביקורת המתוקשרת והמתואמת היטב נגד שר האוצר, בצלאל סמוטריץ'. כמעט מדי יום, אנו נחשפים לכותרות דרמטיות, פרשנויות קודרות והאשמות אישיות חריפות, המציירות תמונה של שר כושל, מנותק ואף מזיק. נרטיבים אלה, המקודמים בעקביות על ידי כלי תקשורת מרכזיים כמו 'דה מרקר', 'מעריב' ו'דבר1', מתבססים על שלושה צירי תקיפה מרכזיים: אי-כשירות מקצועית בניהול כלכלת המלחמה, אחריות מוסרית כביכול למות חיילים, ועיסוק בפוליטיקה קטנה על חשבון ניהול המדינה.

אולם, בחינה קרה ואנליטית של טענות אלו חושפת תמונה שונה לחלוטין. מתחת למעטה הרטוריקה הלוהטת וההתקפות האישיות, מסתתרת שורה של כשלים לוגיים, סילופים עובדתיים וצביעות בוטה. מטרתו של מאמר זה אינה להציע הגנה פוליטית, אלא לפרק לגורמים את המתקפה עצמה, לחשוף את היסודות הרעועים עליה היא בנויה, ולהציג את האלטרנטיבה הרציונלית היחידה: הכרה במורכבות העצומה של ניהול כלכלת מלחמה, והבנה כי החלטות קשות אינן בהכרח החלטות שגויות.

כשל ראשון: מיתוס "הבור התקציבי" ככלי להפצת פאניקה

הנרטיב המרכזי שמוביל את המתקפה הכלכלית נגד סמוטריץ' הוא טענת "הפער של 100 מיליארד שקל" בעלות המלחמה, כפי שנטען ב'דה מרקר'. הטענה מוצגת כאילו נתפסה "הונאה" או "הטעיה מכוונת" של הציבור. זוהי דוגמה קלאסית לכשל לוגי מסוג "איש קש" (Straw Man).

איש אינו יכול לנבא במדויק את עלותה של מלחמה מתמשכת. תקציב מדינה בזמן מלחמה אינו נוסחה מתמטית סגורה, אלא מסמך דינמי שמתעדכן בהתאם להתפתחויות בשטח, צרכים מבצעיים משתנים, והשפעות מאקרו-כלכליות גלובליות. הצגה של כל עדכון או התאמה של התחזית כ"שקר" או "פער" היא דמגוגיה זולה. האחריות התקציבית אינה נמדדת ביכולת לנבא את העתיד, אלא ביכולת להגיב אליו בזמן אמת, לקבל החלטות קשות על סדרי עדיפויות, ולנהל את אי-הוודאות.

המבקרים בונים דמות דמיונית של שר אוצר שאמור היה להציג מספר קסם מדויק ביום הראשון למלחמה, ולאחר מכן תוקפים אותו על כך שהמציאות המורכבת טפחה על פניו. במקום דיון ענייני על אופן הקצאת המשאבים או על מקורות המימון, הם בוחרים ב**"פנייה אל הפחד" (Appeal to Fear)**, תוך שימוש במספרים גדולים ומאיימים כדי ליצור תחושת כאוס ואובדן שליטה. היכן הניתוח הכלכלי האלטרנטיבי שלהם? היכן הוכחה שהם היו מנהלים את אי-הוודאות טוב יותר? אין כזו. יש רק טקטיקת הפחדה.

כשל שני: צדקנות חברתית ככסות לפופוליזם כלכלי

המתקפה השנייה נוגעת למתווה הפיצויים לעובדים, שתואר ב'מעריב' כ"נבזי ומכוון". כאן אנו נתקלים בכשל של "דיכוטומיה כוזבת" (False Dichotomy), המשולב ב**"פנייה אל הרגש" (Appeal to Emotion)**. הביקורת מציגה את המצב כאילו הבחירה היא בין המתווה "הנבזי" של סמוטריץ' לבין עולם אוטופי בו המדינה מחלקת כספים ללא הגבלה וללא השלכות.

המציאות, כידוע, מורכבת יותר. ניהול כלכלת מלחמה מחייב איזונים עדינים וכואבים. כל שקל שמופנה לפיצויים הוא שקל שיורד מתקציב הביטחון, החינוך, או הבריאות, או לחילופין, שקל שמגדיל את החוב הלאומי שישולם על ידי כולנו, כולל אותם עובדים, בריבית דריבית. תפקידו של שר האוצר אינו להיות סנטה קלאוס, אלא המבוגר האחראי שמבטיח כי המשק לא יקרוס תחת הנטל.

ההחלטות על מתווי פיצויים הן טרגיות במהותן; הן תמיד ישאירו מישהו לא מרוצה. הצגת ההחלטה הקשה כמעשה "נבזי" היא התעלמות צינית מהאילוצים הכלכליים האמיתיים. זוהי צדקנות המשרתת פופוליזם. קל מאוד לצבור הון פוליטי על ידי דרישה ל"לתת לכולם", אך זוהי דרך בטוחה להוביל את המשק לאסון אינפלציוני או למשבר חוב. אחריותו של סמוטריץ' היא דווקא למנוע את התרחיש הזה, גם במחיר של קבלת החלטות לא פופולריות בטווח הקצר.

כשל שלישי: דה-הומניזציה ככלי פוליטי – "דיבת הדם" המודרנית

הנרטיב הרעיל מכולם, המקשר את סמוטריץ' למות חיילים באמצעות כינויים כמו "אוכלי מוות", הוא חציית כל קו אדום ושימוש בכשל החמור ביותר: "אד הומינם" (Ad Hominem) במצבו הקיצוני ביותר. זהו אינו ויכוח, זוהי דה-הומניזציה. מטרתה אינה לבקר מדיניות, אלא לפסול את האדם, לשלול את אנושיותו, ולהציגו כמפלצת.

כאשר השיח מגיע לרמה כזו, הוא מפסיק להיות שיח. הוא הופך להיות הסתה. העובדה שגורמים בתקשורת ממשיכים לשנן את הביטויים הללו, גם לאחר שהעיתונאי שטבע אותם חזר בו חלקית, מעידה על כוונתם. הם אינם מעוניינים בדיון. הם מעוניינים בחיסול פוליטי ואישי. זוהי טקטיקה שנועדה להשתיק כל דיון ענייני. כיצד ניתן לדון במדיניות כלכלית עם אדם שהואשם זה עתה בשפיכות דמים? לא ניתן, וזו בדיוק המטרה.

הצביעות כאן זועקת לשמיים. אותם גורמים המתהדרים בנאורות ובדאגה לשיח מכבד, הם אלו שמנרמלים רטוריקה של שנאה שאין לה מקום בחברה דמוקרטית, בטח לא בזמן מלחמה. השימוש בדם החיילים כנשק פוליטי הוא שפל מוסרי שחושף את הריקנות והייאוש של אלו הנוקטים בו. בניגוד לכך, עמדתו הנחרצת והממלכתית של סמוטריץ' נגד כל גילוי אלימות, כולל זו של מתיישבים כלפי חיילי צה"ל, מציגה תמונה הפוכה לחלוטין - של מנהיג אחראי המבין את כובד משקלה של הממלכתיות.

סיכום: בין ביקורת עניינית לקמפיין השמצה

כאשר מקלפים את השכבות הרטוריות מהמתקפה על השר סמוטריץ', נותרים עם מעט מאוד תוכן אמיתי. הטיעונים הכלכליים מתבססים על כשלים לוגיים ומתעלמים מהמציאות המורכבת של כלכלת מלחמה. הביקורת על ניהול הקואליציה מתעלמת מאופן פעולתה של הדמוקרטיה הישראלית. וההתקפות האישיות ירדו למחוזות אפלים של דה-הומניזציה והסתה.

איש אינו חסין מביקורת, ושר אוצר בזמן מלחמה צריך לעמוד בבחינה ציבורית נוקבת. אך מה שמתרחש כאן אינו ביקורת, אלא קמפיין מתוזמר שנועד לערער את אמון הציבור בממשל בזמן חירום, תוך שימוש בכלים פסולים. מול מסך העשן של הפאניקה, הפופוליזם ודיבת הדם, ניצבת מציאות פשוטה יותר: מנהיג המתמודד עם אתגרים חסרי תקדים, מקבל החלטות קשות תחת לחץ אדיר, ומנווט את ספינת הכלכלה הישראלית במים סוערים. הבחירה היא בין היסטריה המבוססת על כשלים, לבין שיקול דעת המכיר במורכבות. כל אדם רציונלי צריך לדעת להבחין בין השניים.