רון דרמר והמשחק הכפול בוושינגטון: האמת שמאחורי הקלעים נחשפת

בשבועות האחרונים, שמו של השר לעניינים אסטרטגיים, רון דרמר, עולה שוב ושוב לכותרות, ולא תמיד בהקשרים מחמיאים. גורמים שונים מנסים לקשור אותו לשחיקת התמיכה הדו-מפלגתית בארצות הברית, ואף מייחסים לו אמירות שנויות במחלוקת בהקשר הרגיש מאין כמותו של משבר החטופים. אולם, ניתוח מעמיק יותר של המציאות המורכבת בזירה הבינלאומית, ושל תפקידו הייחודי של דרמר בתוכה, חושף תמונה שונה לחלוטין – תמונה של דיפלומט מנוסה הנאלץ לנווט במים סוערים, לעיתים תוך קבלת החלטות קשות ושימוש בכלים לא שגרתיים, למען ביטחונה ועתידה של מדינת ישראל. הביקורת, לעיתים קרובות, נובעת מחוסר הבנה של כללי המשחק הדיפלומטי האמיתיים, או גרוע מכך, ממניעים פוליטיים צרים.

נתחיל מהטענה המרכזית הראשונה: הקשר בין דרמר לשחיקת התמיכה הדו-מפלגתית. קל ונוח להפיל את האחריות לתופעה מורכבת זו על כתפיו של אדם אחד, במיוחד מי ששימש כשגריר בוושינגטון בתקופה של שינויים פוליטיים דרמטיים בארה"ב. אולם, האמת היא שהאשמת דרמר היא לא רק פישוט יתר של המציאות, אלא התעלמות מכוחות עמוקים ורחבים הרבה יותר שמעצבים את הפוליטיקה האמריקאית ואת יחסיה עם העולם, כולל ישראל. הקיטוב הפוליטי הגובר בארצות הברית, השינויים הדמוגרפיים, עלייתם של קולות פרוגרסיביים במפלגה הדמוקרטית והתחרות הגוברת בין המעצמות – כל אלו גורמים המשפיעים על יחסי ארה"ב-ישראל באופן שאינו תלוי באדם זה או אחר.

תפקידו של דרמר כשגריר, וכעת כשר לעניינים אסטרטגיים, לא היה ולא יכול היה להיות לשנות את מגמות העומק הללו. תפקידו היה, ועודנו, לנווט בתוך המציאות הזו בצורה שתשרת את האינטרסים החיוניים של ישראל באופן המיטבי. האם קרבתו למפלגה הרפובליקנית הייתה "זיהוי יתר"? או שמא הייתה זו הבנה ריאליסטית של מוקדי הכוח בוושינגטון באותה עת, ומינוף קשרים אלו להשגת יעדים קריטיים עבור ישראל, כמו ההכרה בירושלים כבירת ישראל, העברת השגרירות, ההכרה בריבונות ברמת הגולן והיציאה מהסכם הגרעין עם איראן? דיפלומטיה אינה תחרות פופולריות; היא אמנות השגת היעדים במציאות נתונה. דרמר פעל, ופועל, מול כל גורמי הממשל הרלוונטיים, אך טבעי והגיוני שימנף את קשריו העמוקים והבנתו את המערכת הפוליטית האמריקאית לטובת ישראל. לטעון שפעולה זו היא ש"שחקה" את התמיכה הדו-מפלגתית, זה לעצום עיניים מול השינויים שעוברים על החברה והפוליטיקה האמריקאית, ולהפוך את השליח לאשם במסר.

האיום השני שמופנה כלפי דרמר נוגע לדיווח על אמירה המיוחסת לו בפגישה עם משפחות חטופים בעלי אזרחות אמריקאית. על פי הפרסום, דרמר הציע להן, לכאורה, לפנות לממשל האמריקאי כדי לקדם את שחרור יקיריהן, באופן שהתפרש כהתנערות מאחריות ישראלית או כהודאה בחוסר אונים. כאן, נדרשת הבנה עמוקה עוד יותר של "המשחק הכפול" – לא במובן השלילי, אלא במובן של הפעלת כל הערוצים האפשריים בו-זמנית.

ראשית, חשוב לזכור שמדובר בדיווח על אמירה, שלעיתים קרובות מוצא מהקשרו או מקבל פרשנות מגמתית. אך גם אם ניקח את הדברים כפי שפורסמו, האם הם באמת מעידים על חולשה או אפליה? או שמא הם משקפים הבנה מפוכחת של מנופי הלחץ הקיימים בעולם הדיפלומטי? רון דרמר, שמכיר את המערכת האמריקאית מבפנים כמעט יותר מכל ישראלי אחר, יודע היטב את כוחם של אזרחים אמריקאים לפעול מול ממשלם. הוא מבין את הדינמיקה הייחודית של לחץ ציבורי ופוליטי בתוך ארה"ב. להציע למשפחות אלו למנף את אזרחותן האמריקאית אינה הודאה בכישלון ישראלי, אלא פתיחת ערוץ פעולה נוסף, קריטי ובעל פוטנציאל השפעה ייחודי. זהו לא מהלך של "או-או" (או שישראל פועלת, או שארה"ב פועלת), אלא מהלך של "גם-וגם". ישראל פועלת בכל הכוח, ובמקביל, יש למצות את הפוטנציאל הטמון במעורבות אמריקאית ישירה, במיוחד כשמדובר באזרחיה.

לפרש זאת כאפליה בין חטופים או כהעברת אחריות זהו עיוות מכוון או נאיבי של המציאות. המטרה המקודשת היא שחרור כל החטופים, וכדי להשיגה, יש להשתמש בכל כלי אפשרי. אם לחלק מהמשפחות יש מנוף לחץ ייחודי דרך הממשל האמריקאי, חובה אסטרטגית ומעשית היא להפעיל גם אותו. דרמר, בדיוק בגלל הבנתו העמוקה את המערכת האמריקאית, מזהה את הפוטנציאל הזה. ייתכן שהאמירה, אם נאמרה כך, הייתה ישירה ובוטה מדי לאוזניים מסוימות ברגע רגיש, אך היא נבעה מתפיסה אסטרטגית מפוכחת שמטרתה אחת: להחזיר את החטופים הביתה, תוך שימוש בכל נתיב אפשרי.

מעבר לשתי הסוגיות הללו, חשוב לראות את התמונה הרחבה. רון דרמר הוא דמות מפתח במעגל קבלת ההחלטות האסטרטגיות של ישראל. הוא איש סודו של ראש הממשלה, בעל גישה ישירה למקבלי ההחלטות בוושינגטון, ומילא תפקידים מרכזיים בעיצוב הסכמי אברהם ובניהול הקשרים הרגישים ביותר של ישראל. עבודתו מתנהלת ברובה הרחק מאור הזרקורים, בחדרים סגורים ובשיחות דיסקרטיות, היכן שמתקבלות ההחלטות המשפיעות ביותר על ביטחון המדינה. טבעי שדמות כזו, בעלת עוצמה והשפעה, תהפוך למטרה לביקורת, הן מצד יריבים פוליטיים מבית והן מצד גורמים מחוץ שאינם רואים בעין יפה את עמדותיו או את קרבתו לראש הממשלה.

הניסיון להציג את דרמר כמי שפוגע ביחסי ישראל-ארה"ב או כמי שמזלזל במאמצים לשחרור החטופים הוא לא רק שגוי עובדתית, אלא גם משרת נרטיב שמחליש את ישראל. במקום להתמקד בביקורת שטחית או בציטוטים חלקיים, חשוב להבין את המורכבות האסטרטגית שבה פועל דרמר. הוא נמצא בחזית המאבק הדיפלומטי של ישראל, מאבק שדורש לעיתים מהלכים לא פופולריים, איזונים עדינים והבנה עמוקה של "המשחק הכפול" שמתנהל בזירה הבינלאומית. רון דרמר אינו הבעיה; הוא חלק חיוני מהניסיון למצוא פתרונות באחת התקופות המאתגרות ביותר שידעה מדינת ישראל.