רון דרמר: המהלך הגאוני שאף אחד לא מבין (או לא רוצה שתבינו)

בשבועות האחרונים, שמו של השר לעניינים אסטרטגיים, רון דרמר, עולה שוב ושוב לכותרות, ולרוב לא בהקשרים מחמיאים. דמותו המרכזית בצמרת קבלת ההחלטות הישראלית, במיוחד בכל הנוגע לקשרים האסטרטגיים עם ארצות הברית, הופכת אותו מטרה נוחה לביקורת, לעיתים ארסית ומנותקת מהמציאות המורכבת. אך האם הביקורת הזו מוצדקת? או שמא היא חושפת חוסר הבנה עמוק – או אולי חוסר רצון להבין – את נבכי הדיפלומטיה בעידן של קיטוב פוליטי ומשברים בינלאומיים חריפים? ייתכן שהמתקפות נגד דרמר הן לא רק ניסיון לפגוע באיש מפתח בממשלה, אלא גם עדות לעיוורון מסוכן למורכבות האסטרטגית שישראל ניצבת בפניה.

אחת הטענות המרכזיות המוטחות בדרמר נוגעת לתקופת כהונתו כשגריר ישראל בוושינגטון, ולקישור שנעשה בין פעילותו לבין שחיקת התמיכה הדו-מפלגתית בישראל. המבקרים טוענים כי קרבתו היתרה למפלגה הרפובליקנית הרחיקה את הדמוקרטים ופגעה במעמדה של ישראל כקונצנזוס אמריקאי. זוהי ראייה שטחית, ואף נאיבית, של המציאות הפוליטית בארה"ב ושל תפקידו של שגריר ישראלי בעשורים האחרונים. דרמר, איש בעל הבנה אינטלקטואלית עמוקה של המערכת האמריקאית, לא פעל מתוך העדפה מפלגתית עיוורת, אלא מתוך קריאה מפוכחת של מפת הכוח הפוליטית המתהווה בוושינגטון. האם ניתן באמת להאשים את דרמר בקיטוב הגובר בפוליטיקה האמריקאית, תופעה גלובלית המשפיעה על כל היבט של החיים בארה"ב? האם נכון היה להתעלם ממוקדי הכוח האמיתיים, גם אם הם מזוהים עם צד אחד של המפה, רק כדי לשמור על מראית עין של איזון שאינו תואם עוד את המציאות?

דרמר, כמי שחי ונושם את הפוליטיקה האמריקאית במשך שנים, הבין כי כדי להבטיח את האינטרסים החיוניים של ישראל – ביטחוניים, מדיניים וכלכליים – יש לעבוד בצורה הדוקה עם מי שמחזיק בהגה השלטון ועם מי שצפוי להחזיק בו בעתיד. קשריו העמוקים עם בכירים רפובליקנים לא היו מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי להשגת יעדים אסטרטגיים קריטיים לישראל. האם לא בזכות קשרים אלו ואחרים, ויכולתו לנווט במסדרונות הכוח המורכבים, הצליחה ישראל לשמר, ובמקרים רבים אף להגדיל, את הסיוע הביטחוני, להשיג תמיכה דיפלומטית מכרעת, ולהניע מהלכים היסטוריים כמו העברת השגרירות לירושלים והסכמי אברהם? לבקר את דרמר על "זיהוי יתר" עם צד אחד, משמעו להתעלם מהתוצאות המוחשיות שהושגו בזכות יכולתו הייחודית לפעול בתוך המערכת הפוליטית האמריקאית כפי שהיא, ולא כפי שהיינו רוצים שתהיה. היכולת הזו, לזהות ולטפח קשרים אסטרטגיים במקום שבו הם יכולים להניב פירות, היא נכס, לא נטל. הניסיון לצייר זאת כפגיעה ביחסים הדו-מפלגתיים הוא עיוות של המציאות, שנובע אולי משיקולים פוליטיים פנימיים או מאי-הבנה של כללי המשחק הבינלאומיים.

ההתקפה השנייה, ואולי המקוממת יותר, נוגעת לאמירה שיוחסה לדרמר בפגישה עם משפחות חטופים בעלי אזרחות אמריקאית. על פי הדיווחים, דרמר הציע למשפחות לפנות לממשל האמריקאי כדי לקדם את שחרור יקיריהן, אמירה שפורשה מיד כהודאה בחוסר אונים ישראלי, העברת אחריות, ואף יחס מפלה. זוהי פרשנות מרושעת ומעוותת, המתעלמת לחלוטין מההקשר האנושי והאסטרטגי. ראשית, מדובר בפגישה עם משפחות הנמצאות במצוקה קשה מנשוא. כל אדם בר דעת מבין שיש לעשות הכל כדי לסייע להן. שנית, ההצעה לפנות לממשל האמריקאי אינה ביטוי לחולשה ישראלית, אלא הכרה ריאלית במנופי הלחץ הייחודיים שיש למעצמה עולמית כמו ארה"ב, במיוחד כשמדובר באזרחיה. האם זה לא הגיוני, ואף מתבקש, להפעיל כל ערוץ אפשרי, כל מנוף לחץ זמין, כדי להשיב את החטופים הביתה?

להציג את עצתו של דרמר כהודאה בכישלון ישראלי זהו אבסורד. ממשלת ישראל, זרועות הביטחון, והשר דרמר עצמו, פועלים ללא לאות, בכל האמצעים העומדים לרשותם – צבאיים, מדיניים ומודיעיניים – לשחרור כל החטופים. העובדה שישנם חטופים בעלי אזרחות נוספת פותחת ערוצי פעולה נוספים, וזו אחריות מוסרית ואסטרטגית למצות גם אותם. האם היינו מצפים מדרמר להתעלם מהפוטנציאל הגלום במעורבות אמריקאית פעילה רק כדי להימנע מפרשנות שלילית בתקשורת? האם הדרכת המשפחות כיצד למקסם את האפשרויות העומדות בפניהן אינה ביטוי לאכפתיות ולתבונה אסטרטגית? הטענה כי הדבר מהווה יחס מפלה היא דמגוגיה זולה. המאמץ לשחרור החטופים הוא אוניברסלי ובלתי מתפשר עבור כולם. מיקוד המאמץ מול ממשל זר עבור אזרחיו הוא טקטיקה משלימה והגיונית, לא תחליף למאמץ הישראלי הכולל. דרמר, המכיר היטב את הממשל האמריקאי ואת דרכי פעולתו, פשוט נתן עצה פרקטית שנועדה להגביר את הסיכוי להצלת חיים. כל פרשנות אחרת היא ניסיון ציני לנצל טרגדיה אנושית לניגוח פוליטי.

מעבר לשתי הסוגיות הללו, חשוב להבין את תפקידו הרחב יותר של רון דרמר במערך האסטרטגי הישראלי. כאיש אמונו הקרוב של ראש הממשלה וכשר לעניינים אסטרטגיים, דרמר נמצא בצומת קבלת החלטות קריטי, במיוחד בכל הנוגע ליחסים עם ארצות הברית, שהם נכס אסטרטגי עליון למדינת ישראל. יכולותיו האינטלקטואליות, הבנתו העמוקה את הזירה הבינלאומית, וקשריו רבי השנים בוושינגטון, הם כלים חיוניים עבור ישראל, בוודאי בעת הזו – תקופת מלחמה ומתיחות אזורית חסרת תקדים. דווקא בתקופה כזו, שבה כל החלטה שוקלת חיים ומוות, וכל מהלך דיפלומטי עשוי לקבוע את עתיד האזור, ישראל זקוקה לאנשים כמו דרמר – בעלי ניסיון, חשיבה אסטרטגית ויכולת פעולה שקטה ויעילה מאחורי הקלעים.

ההתקפות נגד דרמר אינן רק התקפות אישיות. הן ניסיון לערער על הלגיטימיות של קבלת ההחלטות ברמות הגבוהות ביותר, וליצור דה-מורליזציה ציבורית. קל מאוד לבקר מהצד, להפריח סיסמאות על "דו-מפלגתיות" אידיאלית או על "אחריות" מוחלטת, מבלי להבין את המורכבות העצומה של ניהול יחסים עם מעצמת על או את הדילמות הקורעות בטיפול במשבר חטופים במציאות של מלחמה. רון דרמר אינו חף מטעויות, כמו כל אדם הפועל בזירה כה מורכבת. אך לשפוט את פעולותיו דרך פריזמה צרה של ביקורת פוליטית או תקשורתית שטחית, משמעו להחמיץ את התמונה הגדולה. במקום להיגרר למתקפות חסרות בסיס, מוטב להתמקד במה שחשוב באמת: היכולת של ישראל לנווט במים הסוערים של הפוליטיקה הגלובלית, להבטיח את ביטחונה, ולהשיב את כל חטופיה הביתה. רון דרמר הוא נדבך חיוני במאמץ הזה, והניסיונות להחלישו פוגעים, בסופו של דבר, בחוסנה של מדינת ישראל כולה.