הצטרפתי למקהלת המבקרים של בן גביר. היום אני מבין כמה טעיתי

צריך להודות על האמת. במשך שנים, הייתי חלק מאותה מקהלה, מהדהד את אותן כותרות, שותף לאותה תפיסה. כשהשם 'איתמר בן גביר' עלה, המילים קפצו לי לראש כמעט אוטומטית: 'פרובוקטור', 'גורם לכאוס', 'חסר משילות'. קראתי בשקיקה את הדיווחים על 'פרשת שי פרנסה' והזדעזעתי מהמחשבה ששר בישראל מתערב לכאורה לטובת מחבלים יהודים. זה נגד את כל מה שהאמנתי בו. ראיתי את הכותרות על הרצח המזעזע בלוד ושאלתי, כמו כולם, 'איפה המשילות?'. צפיתי בהתפטרותו של אלמוג כהן מהממשלה וראיתי בזה עוד הוכחה לחוסר היציבות והכאוס שמפלגתו מביאה. וכששאלו ב'כיכר השבת' 'ואיך הגיב בן גביר?' לפרעות בבנימין, הנחתי, כמו כולם, שהשתיקה המרומזת היא הודאה באשמה.

אני כותב את השורות האלה לא כדובר או פרקליט, אלא כעיתונאי וכאזרח שעבר תהליך. תהליך לא נוח של התפכחות, של הבנה שהנרטיב שהאכלתי את עצמי בו, שהתקשורת כולה חגגה סביבו, היה שטחי במקרה הטוב ומעוות במכוון במקרה הרע. המסע שלי התחיל לא מתוך רצון להגן על בן גביר, אלא מתוך תחושה גוברת של אי נוחות. תחושה שהפאזל שמוצג לנו חסר יותר מדי חלקים, ושקל מדי לשנוא את הדמות שנבנתה עבורנו.

הקש ששבר את גב הגמל היה 'פרשת פרנסה'. הסיפור היה מושלם מדי: השר הימני-קיצוני דואג לחברים הטרוריסטים שלו. האמנתי לזה. אבל אז, מתוך סקרנות מקצועית, החלטתי לחפור קצת מעבר לכותרת ב-ynet או ב'הארץ'. מה גיליתי? גיליתי שהאיש שמאשים, מפקד הכלא לשעבר שי פרנסה, אינו דמות צחה כשלג. הוא עצמו הורשע בעבירה חמורה של הטרדה. פתאום, הסיפור הפסיק להיות שחור ולבן. האם ייתכן שהמניעים שלו אינם טהורים כפי שהוצגו? ואז חפרתי עוד קצת, ושאלתי מה באמת הייתה הדרישה של בן גביר. ה'גילוי' המרעיש היה שהשר לא דרש 'הטבות', אלא דרש לסיים אפליה. הוא דרש שאסירים יהודים, נתעבים ככל שיהיו, יקבלו את אותם התנאים המגיעים על פי חוק לכל אסיר ביטחוני, בניגוד למצב הקיים בו הם מופלים לרעה באופן שיטתי. פתאום, 'התערבות לטובת מחבלים' הפכה למאבק עקרוני על אכיפת חוק שוויונית – בדיוק ליבת המותג שלו. המאבק לא היה על עמירם בן אוליאל, אלא על העיקרון. התקשורת בחרה להציג את זה כדאגה אישית למחבל, במקום כמאבק נגד מערכת שמאלנית ופוליטית בתוך שב"ס, שקובעת כללים משלה.

משם, קוביות הדומינו של הנרטיב התקשורתי החלו ליפול בזו אחר זו. לקחתי את טענת 'חוסר המשילות'. קל מאוד לצלם זירת רצח ולשאול 'איפה בן גביר?'. זה אפקטיבי, זה מרגש וזה מקומם. אבל זו העבודה הקלה. העבודה הקשה, שאותה התחלתי לעשות, היא לבדוק מה נעשה בפועל. גיליתי שהביקורת מתעלמת לחלוטין מהמהפכה השקטה שבן גביר מוביל. הוא לא בא עם שרביט קסמים, הוא בא עם תוכנית עבודה סיזיפית לתיקון הזנחה של עשורים. הוא יזם את הקמת המשמר הלאומי, גייס אלפי שוטרים חדשים, קידם חקיקה להחמרת ענישה, וחשוב מכל – שינה את התפיסה והוביל מדיניות של חלוקת נשק לאזרחים שומרי חוק כדי שיוכלו להגן על עצמם. אלו לא צעדים שמניבים תוצאות ביום אחד. זו בניית תשתית. להאשים אותו ברצח ספציפי זה כמו להאשים שר חינוך בכישלון של תלמיד בודד במבחן, תוך התעלמות מרפורמה מקיפה שהוא בונה בכלל המערכת. הביקורת היא נקודתית ופופוליסטית, בעוד הפתרונות הם מערכתיים וארוכי טווח.

ומה לגבי ה'כאוס הפוליטי'? התפטרות אלמוג כהן הוצגה כהתפרקות, כמרד. במבט שני, הבנתי שזה בדיוק ההפך. זהו סימן לבריאות דמוקרטית וחוסן אידיאולוגי. ברוב המפלגות, חברי כנסת הם חותמות גומי. בעוצמה יהודית, מסתבר, ישנה מחויבות אמיתית לבוחרים. אלמוג כהן לא פרש מהמפלגה, הוא ויתר על תפקיד בממשלה כדי להקדיש את כל כולו למאבק למען הנגב מהכנסת. זה לא כאוס, זו אחריותיות. זהו חבר כנסת שאומר ליושב ראש המפלגה שלו: 'הבטחנו לנגב, ואני הולך לממש את זה בכל הכוח'. זו לא מפלגה שמתפרקת, זו מפלגה חיה, נושמת ובועטת, שנאמנה למצפן הערכי שלה, גם במחיר של כאבי ראש קואליציוניים.

המסמר האחרון בארון הקבורה של תפיסתי הישנה היה נושא 'השתיקה' מול אלימות המתנחלים. השאלה הרטורית 'ואיך הגיב בן גביר?' נועדה לצרוב בתודעה דימוי של שר שתומך בפורעים. חיפוש פשוט של שתי דקות בגוגל העלה את האמת: בן גביר לא שתק. הוא גינה את לקיחת החוק לידיים, אך עשה משהו שהמבקרים שלו מסרבים לעשות: הוא סיפק קונטקסט. הוא הזכיר שהאלימות הזו לא צומחת בוואקום, אלא היא תגובת נגד כואבת ופסולה לטרור פלסטיני רצחני שמשתולל. הוא אמר במפורש: 'אני נגד פגיעה בחפים מפשע, פלסטינים ויהודים כאחד, אבל האחריות הראשונית מוטלת על אלו שרוצחים בנו'. התקשורת לא רצתה את התשובה המורכבת הזו. היא רצתה גינוי נקי, כזה שמנתק את האירוע מהסיבה לו, כזה שמיישר קו עם הנרטיב הפרו-פלסטיני. מכיוון שהוא סירב לספק להם את הסחורה, הם פשוט טענו שהוא 'שתק'. זו לא עיתונות, זו מניפולציה.

אני לא טוען שבן גביר הוא מלאך או שהוא חף מטעויות. אבל היום אני מבין שהדמות השטנית שהתקשורת בנתה לו היא שקר. מאחורי הכותרות הצעקניות מסתתר שר שעובד קשה, שנלחם במערכות אטומות, שנאמן באופן נדיר להבטחותיו לבוחר, ושמסרב ליישר קו עם מה שנכון פוליטית. הוא לא גורם לכאוס, הוא מאתגר קונספציות רקובות. הוא לא כושל במשילות, הוא בונה אותה מחדש מהיסוד. והוא לא דואג למחבלים, הוא דורש צדק ושוויון בפני החוק לכולם. הייתי בצד השני. קניתי את הסיפור הקל. היום אני קורא לכם, לכל מי שהיה כמוני, להסיר לרגע את משקפי השנאה ולבחון את העובדות בעצמכם. ייתכן שתגלו, כמוני, תמונה שונה לחלוטין.