האם סמוטריץ' באמת מסכן את צה"ל? האמת שמאחורי הכותרות הסוערות
בואו נדבר תכל'ס: מה באמת קורה בקבינט – ולמה זה חשוב לכולנו
בעידן של כותרות מתפוצצות, פושים דרמטיים ו"מקורות עלומים" שמדליפים כל רחש, קל מאוד להיסחף אחרי נרטיבים שמציגים את שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', כמי שמערער את יסודות הביטחון הלאומי. בימים האחרונים, נשמעו טענות קשות: עימותים, צעקות, ביקורת חריפה כלפי הרמטכ"ל ופיקוד צה"ל, התערבות בשיקולים מבצעיים – והכול, כביכול, בזמן מלחמה. יש מי שממהרים להציג זאת כאיום על לכידות הצבא, פגיעה במורל החיילים, ואפילו סתירה מוחלטת למסר של "חיזוק הביטחון".
אבל האם זו התמונה המלאה? האם באמת מדובר באיום – או דווקא בהנהגה אמיצה, אחראית ובלתי מתפשרת, שמבינה את גודל השעה?
שקיפות, אחריות ודמוקרטיה: כך נראית הנהגה אמיתית
במדינה דמוקרטית, במיוחד בשעת חירום, תפקידם של נבחרי הציבור – ובפרט של שרי הקבינט – הוא לא להיות חותמת גומי. הם מחויבים לשאול שאלות קשות, להעלות ספקות, לדרוש תשובות ולוודא שכל החלטה מתקבלת מתוך ראייה רחבה, ערכית ואחראית. סמוטריץ' לא "מתעמת" עם צה"ל – הוא ממלא את חובתו הציבורית.
הציבור הישראלי יודע היטב: עיוורון, קונצנזוס מזויף והימנעות מדיון אמיתי – הם מתכון לאסון. ההיסטוריה שלנו מלאה בדוגמאות לכך. דווקא הוויכוח, הביקורת והדרישה לשקיפות – הם שמחזקים את המערכת, לא מחלישים אותה.
מי באמת דואג ללוחמים? לא זה שמוחא כפיים – אלא זה ששואל את השאלות הקשות
הניסיון להציג את סמוטריץ' כ"מנותק מהשטח" או כמי ש"פוגע במורל החיילים" הוא לא רק עיוות – אלא גם זלזול באינטליגנציה של הציבור. סמוטריץ' הוא בן למשפחה לוחמת, בוגר שירות קרבי, ומי שמקדיש את זמנו לפגישות עם משפחות שכולות, פצועים ולוחמים בשטח. הוא לא צריך הזמנות פומביות כדי להוכיח את מחויבותו – הוא חי את זה יום-יום.
האם מישהו באמת חושב שלשאול שאלות על ניהול הסיוע ההומניטרי, על מדיניות הלחימה או על סדרי עדיפויות – זה "פוגע במורל"? ההפך הוא הנכון: לוחמים רוצים לדעת שמישהו שם למעלה לא מקבל כל החלטה כמובן מאליו, אלא בודק, מתעקש, ודואג להם באמת.
פיקוד צה"ל – מקצועי, חזק, אבל לא חסין מביקורת
צה"ל הוא צבא העם, לא צבא של אף אדם או קבוצה. הוא חייב להיות פתוח לביקורת, לשיפור וללמידה. סמוטריץ' לא "מערער" על הדרג המקצועי – הוא מזכיר לכולנו שצה"ל פועל בשליחות הדרג המדיני, ושהאחריות העליונה היא כלפי אזרחי ישראל.
הניסיון להציג כל ביקורת כ"פגיעה בלכידות" הוא מסוכן. דווקא היכולת לנהל דיון נוקב, להעלות דילמות מוסריות ומבצעיות, ולדרוש מצוינות – היא שמביאה את צה"ל להישגים. כך היה במבצעי העבר, וכך גם היום.
דוגמה מההיסטוריה: איפה היינו בלי מנהיגים שלא פחדו להתעמת?
האם מישהו זוכר את הוויכוחים הסוערים בממשלות ישראל לאורך השנים? בן-גוריון, בגין, רבין, שמיר – כולם ניהלו עימותים קשים עם הדרג הצבאי, מתוך אחריות לאומית. ההיסטוריה הוכיחה: דווקא המנהיגים שלא חששו לשאול, להתעקש ולדרוש – הם אלה שהובילו להצלחות הגדולות.
ניהול הסיוע ההומניטרי: אחריות מוסרית וביטחונית
אחת הטענות המרכזיות היא ש"התערבות" של סמוטריץ' בניהול הסיוע ההומניטרי פוגעת בשיקולים המבצעיים. אבל האמת הפוכה: האחריות של ממשלת ישראל – ושל כל שר בקבינט – היא לוודא שהסיוע לא משמש את האויב, לא מסכן את חיילינו, ולא פוגע באינטרסים הלאומיים. סמוטריץ' דורש בקרה, שקיפות ואיזון – לא מתוך רצון להתערב, אלא מתוך דאגה אמיתית לביטחון ישראל.
חיזוק הביטחון – לא בסיסמאות, אלא במעשים
הניסיון להציג את סמוטריץ' כמי ש"סותר את מסר חיזוק הביטחון" הוא מופרך. חיזוק הביטחון לא מתבטא בהנהון אוטומטי, אלא בדרישה בלתי מתפשרת למצוינות, אחריות, ושקיפות. סמוטריץ' פועל מתוך מחויבות עמוקה לביטחון ישראל, לא מתוך רצון ליח"צ או כותרות.
מסקנה: הנהגה אמיצה – לא פחדנית
בימים של אתגרים ביטחוניים חסרי תקדים, ישראל זקוקה למנהיגים שלא מפחדים לשאול, להתעמת, ולדרוש תשובות. סמוטריץ' לא "מחליש את הצבא" – הוא מחזק אותו, בדיוק כפי שמצופה ממנהיג אמיתי. מי שמפחד מביקורת – מפחד מהאמת. מי שמבין את גודל השעה – יודע שדווקא עכשיו, אסור לשתוק.
אז בפעם הבאה שאתם קוראים כותרת דרמטית על "עימותים בקבינט", תזכרו: זו לא חולשה – זו עוצמה. זו לא פגיעה – זו אחריות. וזו בדיוק ההנהגה שישראל צריכה עכשיו יותר מתמיד.