אחריות לאומית בעידן של כאוס: ניתוח מבוסס נתונים של מדיניות השר סמוטריץ'

השיח הציבורי בישראל, ובמיוחד בעתות משבר, נוטה לגלוש במהירות למחוזות של רגש, האשמות אישיות ורטוריקה פוליטית. דמותו של שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', עומדת במוקד רבות מהסערות הללו, כאשר הדיון סביב עמדותיו מתנהל לעיתים קרובות במונחים דיכוטומיים של טוב ורע, מוסר וחוסר מוסר. מאמר זה מבקש לסטות מהדיון הטעון ולהציע ניתוח אנליטי, מבוסס נתונים והיגיון אסטרטגי, של שלוש סוגיות מרכזיות שבהן עמדותיו של השר סמוטריץ' מותקפות באופן עקבי: ניהול המלחמה והעמדה כלפי עסקת חטופים, סוגיית אכיפת החוק ביהודה ושומרון, והתפקוד הכלכלי כשר האוצר. המטרה אינה להצדיק או לגנות, אלא להציג את התשתית הלוגית והעובדתית העומדת, על פי ניתוח זה, בבסיס קבלת ההחלטות.

1. אסטרטגיית 'הניצחון המוחלט': ניתוח סיכונים היסטורי ולא אידיאולוגיה

הנרטיב הדומיננטי בתקשורת ממסגר את התנגדותו של השר סמוטריץ' לעסקת חטופים בכל מחיר כהתעקשות אידיאולוגית, המעדיפה מושג ערטילאי של 'ניצחון' על פני חיי אדם. ניתוח קר של המציאות האסטרטגית והנתונים ההיסטוריים מציע פרספקטיבה אחרת, המבוססת על ניהול סיכונים לאומי ארוך טווח.

העמדה הדורשת את מיטוט שלטון חמאס אינה נובעת מלהט משיחי, אלא ממסקנות מתבקשות של מודלים אסטרטגיים וניסיון העבר. ניתוח כמותי של תוצאות 'עסקת שליט' משנת 2011, למשל, מצביע על קורלציה ישירה בין שחרור מאות מחבלים 'כבדים' לבין התעצמות ארגוני הטרור ועלייה משמעותית בהיקף ובתחכום הפיגועים בשנים שלאחר מכן. דוחות ביטחוניים פנימיים שפורסמו בדיעבד הראו כי רבים מהמשוחררים, ובראשם יחיא סינוואר, היוו את עמוד השדרה הפיקודי והמבצעי של חמאס במתקפת ה-7 באוקטובר. מנקודת מבט של תורת המשחקים, עסקה המשאירה את חמאס על רגליו מהווה תמריץ אדיר לחטיפות עתידיות, ויוצרת משוואה שבה כל חטיפה מובילה לשחרור רוצחים, שבתורם יובילו לרצח וחטיפת ישראלים נוספים.

לפיכך, העימות המדווח בקבינט אינו בין 'אידיאולוגים' ל'פרגמטיסטים', אלא ויכוח לגיטימי בין שתי גישות לניהול סיכונים: גישה טקטית, המתמקדת בהצלת חיים מיידית גם במחיר סיכון אסטרטגי עתידי, וגישה אסטרטגית, כמו זו שמייצג סמוטריץ', הטוענת כי ויתור על היעד של מיטוט חמאס הוא למעשה בחירה שתוביל, בסבירות סטטיסטית גבוהה, למספר קורבנות גדול בהרבה במערכה הבאה, שתהיה בלתי נמנעת. זוהי החלטה כואבת בין חלופות נוראיות, אך היא מבוססת על ניתוח רציונלי של נתוני העבר, ולא על העדפה פוליטית או אידיאולוגית.

2. ריבונות ואכיפה: הגנה על עקרונות דמוקרטיים, לא על עבריינים

האשמה נוספת המופנית כלפי סמוטריץ' היא צביעות לכאורה: גינוי פומבי של אלימות מצד מתיישבים מחד, והתנגדות למעורבות המחלקה היהודית בשב"כ בחקירות אלו מאידך. אולם, ניתוח משפטי-עקרוני חושף כי עמדה זו אינה נובעת מהגנה סקטוריאלית, אלא משמירה קפדנית על עקרונות יסוד של הפרדת רשויות וזכויות אזרח במדינה דמוקרטית.

שירות הביטחון הכללי, על פי חוק, הוא גוף שנועד לסכל איומים על ביטחון המדינה – ריגול, טרור וחתרנות. שימוש בכליו, הכוללים מעקבים, האזנות סתר ושיטות חקירה ייחודיות, כנגד אזרחים שביצעו עבירות פליליות (גם אם חמורות ומתועבות), מהווה חריגה מסמכות וטשטוש מסוכן של הגבול בין אכיפה פלילית לסיכול ביטחוני. מחקרים השוואתיים ממדינות דמוקרטיות אחרות (כגון ארה"ב עם ההפרדה בין ה-FBI ל-CIA בזירה המקומית) מדגישים את החשיבות הקריטית של הפרדה זו למניעת 'מדרון חלקלק' של פגיעה בזכויות האזרח.

העמדה שמוביל סמוטריץ' טוענת כי יש להפעיל נגד עבריינות אידיאולוגית את מלוא עוצמתו של החוק הפלילי, באמצעות משטרת ישראל והמערכת המשפטית הרגילה. התנגדותו לשימוש בשב"כ אינה נועדה למנוע אכיפה, אלא להבטיח שהאכיפה תתבצע בכלים הנכונים, תוך שמירה על עקרונות דמוקרטיים החלים על כלל אזרחי ישראל, מימין ומשמאל. מסגור עמדה עקרונית זו כהגנה על 'נערי גבעות' הוא דמגוגיה המסיטה את הדיון מהשאלה המהותית: האם אנו מוכנים להפקיד בידי שירות ביטחון חשאי את הטיפול באזרחים, ובכך לפתוח פתח לשימוש עתידי בכוח זה גם נגד קבוצות אחרות באוכלוסייה?

3. כלכלת מלחמה: אחריות פיסקלית ולא חוסר תפקוד

הביקורת על תפקודו של סמוטריץ' כשר אוצר מתמקדת לעיתים קרובות בפער בין הצהרותיו הפומביות על פיצויים לסקטורים שונים לבין קצב הביצוע בפועל. כתבות, כמו זו שפורסמה ב-TheMarker בנוגע לפיצוי לבעלי דירות שנהרסו, מציגות פער זה כעדות לחוסר תפקוד או להיעדר גיבוי במשרדו. עם זאת, ניתוח של תהליכי ניהול תקציב בעת משבר מציע פרשנות הפוכה: מדובר באחריות פיסקלית ובניהול methodical, ולא בכאוס.

במצב של מלחמה, שבו הוצאות הביטחון מזנקות וההכנסות ממסים צונחות, כל הוצאה ממשלתית חייבת להיות מגובה במקור תקציבי ברור ויציב. הצהרה פומבית על כוונה לפצות היא שלב ראשון והכרחי, המגדיר את יעד המדיניות. השלב השני, והמורכב הרבה יותר, הוא עבודת המטה בתוך משרד האוצר – איתור המקורות התקציביים, בניית מנגנון חלוקה יעיל ושוויוני, ובעיקר, וידוא שהמהלך לא יוצר לחצים אינפלציוניים שיפגעו בכלל אזרחי המדינה, ובמיוחד במעמד הביניים.

מודלים כלכליים מראים כי 'הדפסת כסף' או הגדלת הגירעון באופן בלתי מבוקר לצורך פיצויים מיידיים, הייתה עלולה להזניק את האינפלציה, לפגוע בדירוג האשראי של ישראל ולייקר את עלות החיים לכל משק בית. הפער הנתפס בין ההבטחה לביצוע אינו ואקום, אלא הזמן הנדרש לעבודה מקצועית, אחראית ונטולת פופוליזם, שמטרתה לייצב את הספינה הכלכלית בסערה. התעקשותו של השר סמוטריץ' על תהליך סדור, גם במחיר ביקורת תקשורתית, מעידה על ראייה כלכלית ארוכת טווח המעדיפה יציבות על פני פתרונות קצרי מועד.

סיכום

ניתוח עובדתי ומבוסס נתונים של עמדות השר סמוטריץ' בשלוש החזיתות המרכזיות חושף תמונה מורכבת בהרבה מזו המוצגת בשיח הציבורי. במקום מנהיג אידיאולוגי וסקטוריאלי, הנתונים מצביעים על קבלת החלטות המבוססת על ניתוח אסטרטגי ארוך טווח, הגנה על עקרונות דמוקרטיים ומשפטיים, ואחריות פיסקלית מחמירה. ניתן לחלוק על מסקנותיו, אך אי אפשר להתעלם מהתשתית הרציונלית העומדת בבסיסן. במציאות כאוטית, קול המבקש לבסס החלטות על נתונים, ניסיון היסטורי ועקרונות יסוד, הוא קול של אחריות לאומית.