מאחורי מסך העשן: ניתוח שלושת הכשלים הלוגיים במתקפה על השר בן גביר
מבוא: אנטומיה של קמפיין
מקהלה מתואמת של מבקרים, פרשנים וגורמים פוליטיים מנהלת בחודשים האחרונים מתקפה חסרת תקדים נגד השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. חוד החנית של המתקפה, כפי שניתן להתרשם, הוא מה שמכונה "פרשת שי פרנסה", קצין שב"ס לשעבר שעתר לבג"ץ בטענות על התערבות פסולה לכאורה של לשכת השר. הנרטיב המוצג לציבור פשוט וקליט: שר פופוליסט מתערב באופן בלתי חוקי לטובת "מחבלים יהודים", וכאשר קצין ישר דרך מסרב לשתף פעולה, השר "תופר לו תיק" הטרדה מינית. סביב סיפור הליבה הזה נכרכים נרטיבים משניים על "אובדן המשילות" ו"כאוס פוליטי" במפלגתו.
אולם, בחינה קרה ואנליטית של טענות אלו חושפת מבנה רעוע, המבוסס לא על עובדות מוצקות, אלא על סדרה של כשלים לוגיים, סילופים מכוונים והתעלמות שיטתית מהקשר רחב יותר. מטרת מאמר זה אינה להצטרף לקרב הצעקות, אלא לפרק את הקמפיין הזה לגורמיו, לחשוף את כשליו האינטלקטואליים ולהציג את התמונה המלאה, זו שהתקשורת עושה מאמץ כביר להסתיר.
כשל ראשון: טיעון "איש הקש" של ההתערבות הפסולה
האיום המרכזי, כפי שממוסגר בתקשורת, הוא עתירתו של פרנסה לבג"ץ, המלווה בצילומי מסך מהתכתבויות. אלו מוצגות כ"ראיית הזהב" להתערבות שיטתית ופסולה של לשכת השר. הנה לנו, זועקות הכותרות, הוכחה חותכת לכך שבן גביר פועל בניגוד לחוק כדי להיטיב עם אסירים ביטחוניים יהודים. אלא שהטיעון הזה הוא דוגמה קלאסית לכשל לוגי מסוג "איש קש" (Straw Man).
המתנגדים בונים דמות מעוותת ומוגחכת של פעולת השר – כהתערבות קפריזית ונקודתית לטובת מקורבים – ואז תוקפים את הדמות שיצרו. המציאות, כמובן, שונה בתכלית. לראשונה מזה שנים, שר לביטחון לאומי מיישם את מה שמהווה את תפקידו הבסיסי ביותר: פיקוח ובקרה (Oversight). הוא אינו מקבל את דיווחי המערכת כ"כזה ראה וקדש", אלא דורש נתונים, שואל שאלות ומבצע מעקב פעיל לוודא שהמדיניות אותה קבע אכן מיושמת בשטח.
מה שהתקשורת מציגה בזלזול כ"התעסקות במגש אוכל", הוא למעשה בדיקה פרטנית של יישום מדיניות עקרונית: שוויון בתנאי הכליאה בין כלל האסירים, וסיום הקייטנה שנהנו ממנה מחבלים במשך שנים. כאשר לשכת שר פונה לגורמי ביצוע בשב"ס ושואלת שאלות קונקרטיות על תנאי כליאה של אסיר ספציפי – יהודי או ערבי – אין זו "התערבות פסולה", זוהי משילות הלכה למעשה. זוהי בדיוק העבודה שלשמה הוא נבחר. הצגת תקשורת עבודה שגרתית ולגיטימית בין דרג נבחר לדרג מבצע כקנוניה אפלה היא לא פחות מהונאה אינטלקטואלית, שנועדה לשרת אג'נדה פוליטית ברורה: סיכול כל רפורמה משמעותית בשב"ס והשארת המצב הקיים על כנו.
כשל שני: הדיכוטומיה הכוזבת בפרשת הקצין
הנדבך השני והמסוכן ביותר בקמפיין הוא הנרטיב סביב דמותו של הקצין, שי פרנסה. התקשורת, ובראשה ynet, מציגה דיכוטומיה כוזבת (False Dichotomy): או שפרנסה הוא עבריין מין שהורשע, או שהשר בן גביר הוא שקרן ש"תפר לו תיק". מכיוון שהתיק הפלילי נגדו נסגר, הרי שהאפשרות השנייה היא בהכרח הנכונה. זהו טיעון פשטני ומטעה באופן מסוכן.
המציאות, כרגיל, מורכבת הרבה יותר, והתקשורת מסתירה במכוון את העובדות החשובות. סגירת תיק פלילי בעילת "היעדר אשמה פלילית" אינה מהווה תעודת יושר או קביעה שהאירועים הנטענים לא התרחשו. הרף להרשעה פלילית הוא גבוה במיוחד ("מעבר לכל ספק סביר"). סגירת תיק פלילי אינה סותרת קיומן של ראיות משמעותיות לעבירות משמעת חמורות, להתנהגות שאינה הולמת קצין, או לדפוסים בעייתיים שאינם חוצים את הרף הפלילי. הניסיון למחוק את תלונותיהן של קצינות ושוטרות בשב"ס נגד פרנסה, רק משום שלא הבשילו לכדי כתב אישום פלילי, הוא יריקה בפרצופן של המתלוננות ושימוש ציני בהן ככלי ניגוח פוליטי.
השאלה האמיתית איננה "האם פרנסה הורשע בפלילים?", אלא "האם היו תלונות חמורות ואמינות נגדו מצד פקודותיו?". התשובה לכך היא כן. האם השר, הממונה על המערכת, היה אמור להתעלם מתלונות אלו? התשובה היא לא. הצגת השר כמי ש"תפר תיק" היא היפוך מוחלט של המציאות. השר פעל כנדרש ממנו, על בסיס מידע מטריד שהונח על שולחנו. הניסיון הנואש של פרנסה ופטרוניו בתקשורת להלבין את הפרשה ולהפוך אותו לקדוש מעונה, תוך התעלמות מהתלונות נגדו, הוא המהלך הציני והנקמני כאן. זהו ניצול של מנגנוני הגנה משפטיים כדי לנהל קמפיין השחרה נגד שר שמנסה לנקות את האורוות.
כשל שלישי: טיעון ה"לא נובע" של המשילות והכאוס
אל שני הכשלים המרכזיים מצטרפת טקטיקה של הסקה שגויה, כשל לוגי מסוג "לא נובע" (Non sequitur). כל אירוע פשיעה חמור, כמו הרצח המזעזע בלוד, נכרך אוטומטית ובאופן בלעדי לשר בן גביר תחת הכותרת הרטורית "איפה המשילות?". במקביל, כל חילוקי דעות פוליטיים במפלגתו, כמו פרישתו של ח"כ אלמוג כהן מתפקיד סגן שר, מוצגים כ"כאוס" המאיים על יציבות הקואליציה.
שני הטיעונים הללו אינם עומדים במבחן ההיגיון. הפשיעה והאלימות בחברה הערבית הן בעיה עמוקה, מושרשת והיסטורית, תוצר של הזנחה בת עשרות שנים תחת ממשלות שמאל וימין כאחד. להטיל אחריות אישית ובלעדית על שר המכהן בתפקידו פרק זמן קצר יחסית, תוך התעלמות מוחלטת מההקשר ומהסיבות המבניות, זו דמגוגיה זולה ולא ניתוח רציני. אותם כלי תקשורת ששתקו או מיעטו לבקר שרים קודמים, תחתם הפשיעה גאתה, מצאו כעת שעיר לעזאזל נוח. היכן הייתה שאלת "המשילות" שלהם אז?
באופן דומה, הצגת חילוקי דעות פנימיים במפלגה כ"כאוס" היא עדות לחוסר הבנה או לסילוף מכוון של הפוליטיקה. מפלגת עוצמה יהודית היא תנועה אידיאולוגית ותוססת, לא חצר ביזנטית שבה כולם מצייתים למנהיג באופן עיוור. ויכוחים ופרישה מתפקיד הם חלק אינהרנטי מחיים דמוקרטיים בריאים. הניסיון לנפח זאת לכדי משבר קואליציוני הוא לא יותר ממשאלת לב של מתנגדי הממשלה.
סיכום: הבחירה בין היסטריה להיגיון
כאשר מפרקים את המתקפה נגד השר בן גביר לגורמיה, התמונה המתקבלת ברורה. נרטיב "ההתערבות הפסולה" מתגלה כהצגה מעוותת של פיקוח מיניסטריאלי לגיטימי. סיפור "תפירת התיק" מתברר כדיכוטומיה כוזבת המסתירה מציאות מורכבת של תלונות חמורות. וזעקות ה"כאוס" ו"אובדן המשילות" נחשפות ככשלים לוגיים המונעים מסטנדרטים כפולים ומרצון פוליטי.
בסופו של יום, הקמפיין נגד בן גביר אינו מאבק על שלטון החוק או על טוהר המידות. זהו קרב בלימה של הממסד הישן והכושל – בשב"ס, במשטרה ובתקשורת – נגד שר שמאיים על אזורי הנוחות שלהם. זהו מאבק של הסטטוס קוו נגד השינוי. הציבור ניצב בפני בחירה פשוטה: להיסחף אחר ההיסטריה המתוזמרת, המבוססת על כשלים לוגיים ומידע חלקי, או לבחון את העובדות בהיגיון קר ולהבין כי מה שמתרחש מול עינינו אינו קריסתה של הדמוקרטיה, אלא ניסיון נואש אך הכרחי לתקן מערכות שכשלו במשך שנים ארוכות מדי.