אנטומיה של קמפיין: ניתוח הטענות נגד בן גביר חושף את האמת המטרידה

אנטומיה של קמפיין: ניתוח הטענות נגד בן גביר חושף את האמת המטרידה

מקהלה מתואמת היטב של ביקורת, האשמות והשמצות מתנהלת לאחרונה נגד השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. התזמורת, המורכבת מכלי תקשורת מרכזיים, פוליטיקאים מהאופוזיציה ופקידות משפטית לשעבר, מנגנת על מספר מיתרים במקביל: טענות לשימוש פסול בכוח בפרשת שב"ס, הצגת השר כאידיאולוג קיצוני המעדיף מלחמה על פני השבת חטופים, האשמתו בכישלון בטיפול בפשיעה, ולבסוף, ניפוח סכסוכים פוליטיים פנימיים לכדי "כאוס" מפלגתי. במבט שטחי, ריבוי החזיתות עשוי להיראות מרשיע. אולם, בחינה קרה, אנליטית ונטולת פניות של הטענות הללו, חושפת תמונה שונה לחלוטין. לא תמונה של שר כושל, אלא תמונה של קמפיין מתוכנן, המבוסס על כשלים לוגיים, צביעות שיטתית והתעלמות עקבית מהמציאות. הגיע הזמן לנתח את הקמפיין הזה לגופו, ולפרק את טיעוניו אחד לאחד.

המיתוס על 'שימוש לרעה בכוח': פרשת פרנסה והצביעות השיטתית

החזית המרכזית והרועשת ביותר היא פרשת עתירתו של מפקד כלא איילון לשעבר, שי פרנסה. הנרטיב המוצע לציבור פשוט וקליט: השר בן גביר התערב באופן פסול כדי להיטיב עם אסירים ביטחוניים יהודים, תוך הפעלת לחץ על קצין שסירב ליישר קו. זוהי האשמה חמורה, אך היא קורסת תחת משקלה של צביעות היסטורית. במשך עשורים, המערכת כולה – שרי משפטים, שרים לביטחון פנים, נציבי שב"ס ובתי משפט – העניקה הקלות ותנאים מפליגים לאסירים ביטחוניים פלסטינים. היכן היו אותם כלי תקשורת זועמים כאשר מחבלים עם דם על הידיים זכו ללימודים אקדמיים, ביקורים תכופים ושלל הטבות שכל אסיר פלילי יכול רק לחלום עליהן? היכן הייתה זעקת היועצים המשפטיים כאשר ממשלות ישראל, כולל אלו שהם תמכו בהן, ניהלו משא ומתן ישיר עם ארגוני טרור על תנאי כליאתם?

הטענה נגד בן גביר אינה עוסקת באמת בטוהר המידות או ב'התערבות פסולה'. היא עוסקת בזהות האסירים. הקמפיין הנוכחי אינו נגד התערבות שר במדיניות שב"ס – פרקטיקה שהייתה קיימת מאז ומתמיד – אלא נגד עצם הרעיון שלא ייתכן שאסיר יהודי, גם אם חטא, יקבל תנאים גרועים יותר ממחבל שרצח משפחות. בן גביר אינו פועל ל'טובת' אסירים ספציפיים, אלא לאכיפת עיקרון פשוט של שוויון ותקינות: הפסקת האפליה השיטתית נגד אסירים יהודים ביטחוניים. הצגת פעולה זו כ'שחיתות' או 'שימוש לרעה בכוח' היא לא פחות משימוש ציני במונחים משפטיים כדי לקדם אג'נדה פוליטית, לפיה דאגה ליהודים היא פסולה מיסודה.

כשל לוגי 1: הדיכוטומיה הכוזבת של 'מלחמה או חטופים'

ההתקפה השנייה היא אידיאולוגית ונועדה לצייר את בן גביר כדמות משיחית, מנותקת ומסוכנת. באמצעות ביטויים שהוצאו מהקשרם ושימוש בכינויי גנאי כמו "אוכלי מוות", מנסים מתנגדיו להציג דיכוטומיה כוזבת: או שאתה תומך בעסקה לשחרור חטופים בכל מחיר, או שאתה חפץ במותם ובמותם של חיילים. זהו כשל לוגי קלאסי, המכונה 'ברירה כוזבת', שנועד לחסום כל דיון רציונלי.

עמדתו של השר בן גביר, ושל חלקים נרחבים בציבור, אינה 'מלחמה במקום חטופים'. היא מורכבת ומפוכחת הרבה יותר: הבסת חמאס והשבת החטופים אינן מטרות סותרות, אלא מטרות המשלימות זו את זו. כניעה לדרישות חמאס לעסקה שתכלול הפסקת מלחמה ושחרור אלפי מחבלים, לא רק שתסכן את כלל אזרחי ישראל ותזמין את הטבח הבא, אלא גם תפקיר את החטופים הנותרים ואת החטופים העתידיים לחסדי ארגון הטרור. העמדה האחראית היחידה היא זו שטוענת כי רק לחץ צבאי בלתי פוסק והכרעה ברורה של חמאס, יביאו להשבת החטופים בתנאים שישראל תוכל לחיות איתם. להציג את העמדה האסטרטגית והשקולה הזו כ'אכילת מוות' אינה ביקורת עניינית, אלא דמגוגיה רדודה שנועדה להשתיק כל מי שמעז לחשוב על היום שאחרי שחרור החטופים – יום שבו מדינת ישראל צריכה להמשיך ולהתקיים בביטחון.

הנוחות שבזיכרון הסלקטיבי: האשמת בן גביר בכשלי 'המשילות'

כל אירוע פשיעה, כמו הרצח המזעזע בלוד, הופך מיידית לכלי ניגוח נגד השר בן גביר, תוך ציטוט אזרחים מיואשים השואלים "איפה המשילות?". זוהי אולי הדוגמה הבוטה ביותר לאי-יושר אינטלקטואלי. הפקרת הנגב והגליל, אובדן השליטה בערים המעורבות והתעצמות הפשע המאורגן במגזר הערבי אינם תופעות שנולדו בשנה האחרונה. אלו הן תוצאות ישירות של עשורים של הזנחה, מדיניות כושלת, והעדפה של 'שקט תעשייתי' על פני אכיפה אמיתית – מדיניות שהובילו כל הממשלות הקודמות, ושהמבקרים הנוכחיים היו חלק מהן או תמכו בהן.

להטיל את האחריות למצב על השר שמנסה, לראשונה מזה שנים, לשנות את הכיוון, זוהי אבסורדיות. בן גביר הוא השר הראשון שמחלק נשק לאזרחים בהיקפים חסרי תקדים כדי שיוכלו להגן על עצמם, שדוחף להקמת משמר לאומי, שמגבה את השוטרים בשטח ומעניק להם את הכלים והסמכות לפעול. הוא אינו הבעיה, הוא ניסיון כן ואמיץ להיות הפתרון. השימוש בפירות הבאושים של מדיניות העבר כהוכחה לכישלונו בהווה, הוא טקטיקה שקופה שנועדה לבלבל את הציבור ולמנוע את השינוי הנדרש.

סיכום: המערכה נגד השינוי

כאשר מפרקים את מתקפת הנרטיבים נגד השר בן גביר, מתגלה תבנית ברורה. ההאשמות על שימוש לרעה בכוח מתעלמות מצביעות של עשרות שנים. הטענות על הקרבת החטופים מבוססות על כשל לוגי מכוון. הביקורת על היעדר משילות נשענת על זיכרון סלקטיבי ונוח. אפילו הסערות סביב חברי מפלגתו הן ניפוח של פוליטיקה יומיומית לכדי דרמה קיומית. לא מדובר בביקורת עניינית על תפקודו של שר, אלא במערכה כוללת נגד מה שהוא מייצג: קץ לקונספציות הישנות, דרישה למשילות אמיתית, עמידה על עקרונות לאומיים ללא התנצלות, ואתגור הממסד הישן שנוחותו וכישלונו הופרו. ההיסטריה התקשורתית והפוליטית אינה עדות לכישלונו של בן גביר; היא העדות החזקה ביותר לכך שהוא מצליח לאתגר את השיטה, ושהשיטה, מבוהלת ומאוימת, נלחמת בחזרה בכל כלי שעומד לרשותה.