היסטריה, צביעות וכזבים: ניתוח קר של קמפיין החיסול נגד השר בן גביר

מבוא: רעש, צלצולים ואפס ראיות

מקהלת המתנגדים לשר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, נשמעת רמה מתמיד. מבול של האשמות, פרשנויות וגינויים שוטף את כלי התקשורת, ומצייר תמונה של משבר קיומי. על פי הנרטיב הרווח, השר הוא גם מושחת, גם חסר משילות, גם קיצוני מסוכן וגם מקור לכאוס פוליטי. זוהי מתקפה רב-חזיתית, אינטנסיבית ומתואמת היטב. אולם, כאשר מפרקים את הקמפיין הזה לגורמיו, מתחת לשכבות ההיסטריה והצדקנות העצמית, מגלים מבנה רעוע להפליא, המבוסס על כשלים לוגיים, צביעות מחרידה ועיוות שיטתי של המציאות. מטרת מאמר זה היא לערוך דיסקציה קרה לארבעת עמודי התווך של המתקפה הנוכחית, ולהוכיח כיצד כל אחד מהם קורס תחת בחינה רציונלית.

1. מיתוס "פרשת פרנסה": צביעות ממוסדת במסווה של שלטון החוק

האיום המרכזי והדרמטי ביותר כביכול הוא עתירתו של קצין שב"ס לשעבר, שי פרנסה, הטוען כי הודח לאחר שסירב להיענות ללחצים להעניק "הטבות" לאסירים ביטחוניים יהודים. התקשורת חוגגת, מציגה את העתירה כ"תחקיר" ורומזת להקלטות ותיעודים. אך בואו נסיר לרגע את העטיפה הדרמטית ונבחן את ליבת הטענה. מהי השערורייה האמיתית כאן?

במשך עשרות שנים, מדינת ישראל מנהלת בבתי הכלא שלה קייטנה למחבלים רצחניים. ארגוני טרור כמו חמאס והג'יהאד האסלאמי ניהלו אוטונומיות בתוך הכלא, נהנו מתנאים משופרים, לימודים אקדמיים, ביקורים נרחבים ודוברות פעילה. את כל זה מימנה המדינה, תחת ממשלות שמאל, מרכז וימין כאחד. מערכת הביטחון והמשפט, אותה מערכת שכעת זועקת חמס על "התערבות פוליטית", ראתה בתנאים המפליגים הללו כלי ל"שמירה על שקט תעשייתי". איפה היו אז כל אותם יפי נפש ופרשנים משפטיים? הם שרקו בהתעלמות.

והנה מגיע שר, איתמר בן גביר, ומבקש לעשות את המובן מאליו: לשים סוף לאבסורד. הוא דורש להחיל מדיניות שוויונית. לא עוד תנאי VIP לרוצחי יהודים. במסגרת זו, הדרישה לבחון את תנאיהם של קומץ אסירים יהודים איננה שחיתות; היא ניסיון לייצר איזון אל מול עיוות של שנים. הטענה כאילו מדובר בהעדפה פסולה היא דמגוגיה זולה. השערורייה האמיתית אינה הניסיון של בן גביר לשנות את המצב, אלא העובדה שהמצב הזה התקיים מלכתחילה, וההתנגדות העזה לכל ניסיון לשנותו.

הקמפיין סביב פרשת פרנסה אינו עוסק בטוהר המידות. הוא קרב בלימה של הממסד הישן, שאינו מוכן לוותר על הקונספציות המסוכנות שלו. הם משתמשים בעתירה של פקיד ממורמר ככלי ניגוח פוליטי, תוך שהם מסתירים את הצביעות העצומה שלהם: במשך שנים הם העניקו הטבות מפליגות לאויבי המדינה, וכעת הם זועקים על עצם הדיון בתנאיהם של יהודים. זהו לא מאבק על שלטון החוק, אלא מאבק על שימור הריקבון.

2. כשל "חוסר המשילות": אמנזיה סלקטיבית כאסטרטגיה

כל אירוע פשיעה, כל רצח, מוצמד באופן אוטומטי לשר בן גביר תחת הכותרת "איפה המשילות?". זהו כשל לוגי קלאסי וטיעון לא ישר אינטלקטואלית. הפשיעה הגואה בחברה הערבית, מלחמות הכנופיות והאלימות ברחובות אינן תופעות שנולדו לפני שנה וחצי. אלו הן תוצאות של הזנחה פושעת בת עשרות שנים, תחת ממשלות שבהן כיהנו רבים ממבקריו הנוכחיים של בן גביר.

הצגת השר כמי שאחראי באופן בלעדי לבעיות עומק אלו היא אבסורדית. זה כמו להאשים רופא שהחל בטיפול כימותרפיה אגרסיבי בכך שהסרטן עדיין לא נעלם אחרי שני טיפולים. המבקרים מתעלמים במפגיע מהעובדה שבן גביר הוא השר הראשון מזה שנים שמטפל בבעיה באופן ישיר ונחוש: הוא נלחם על תקציבים למשטרה, מקים משמר לאומי, מחלק נשק לאזרחים שומרי חוק בקצב חסר תקדים ומוביל מדיניות של מלחמה חסרת פשרות בפשיעה.

השאלה הנכונה אינה "איפה המשילות של בן גביר?", אלא "איפה הייתה המשילות של כל קודמיך בתפקיד, שבזמן כהונתם הבעיה רק החריפה והתעצמה?". הקישור האוטומטי בין כל אירוע פשע לבן גביר אינו ביקורת עניינית, אלא שימוש ציני בטרגדיות אנושיות לצורך ניקוד פוליטי זול. זוהי התעלמות מכוונת מהסיבות האמיתיות והעמוקות לבעיה, ומניסיון כן וראשון מסוגו להתמודד איתה.

3. עלילת "אלימות הימין": מוסר כפול ורדיפה פוליטית

הנרטיב השלישי במתקפה הוא הביקורת על תגובתו "הרפה" של השר לאירועי אלימות המיוחסים למתיישבים. מבקריו מציגים את הסתייגותו מגינוי אוטומטי כהוכחה לקיצוניותו. למעשה, התנהלותו של השר היא ההפך הגמור: היא ביטוי לאחריות ולשכל ישר.

במציאות שבה ארגוני שמאל רדיקלי וגורמים אנרכיסטיים פועלים בשטח במטרה לייצר פרובוקציות מתועדות, ושהתקשורת מאמצת באופן אוטומטי כל גרסה פלסטינית, הדרישה לגנות מיד כל יהודי היא דרישה להיכנע לבית דין שדה תקשורתי. סירובו של בן גביר לגנות לפני בירור מלא של העובדות ("גרסאות סותרות") אינו תמיכה באלימות, אלא תמיכה בעקרון הבסיסי של חזקת החפות ודרישה לחקירה הוגנת. זהו המעשה האחראי היחיד.

הצביעות כאן זועקת לשמיים. אותם גורמים הדורשים מבן גביר גינוי מיידי לכל תקרית שבה מעורב מתנחל, שותקים או מגמגמים מול טרור פלסטיני יומיומי, מול הסתה רצחנית ברשות הפלסטינית ומול לינצ'ים ביהודים. הסטנדרט הכפול ברור: אלימות יהודית, גם אם היא בשוליים וגם אם נסיבותיה אינן ברורות, היא חזות הכל ויש לגנותה בחריפות קולקטיבית. אלימות ערבית, גם כשהיא רצחנית ושיטתית, היא "מובנת", "תגובה לכיבוש" או במקרה הטוב, עוד ידיעה סטטיסטית. המתקפה על בן גביר בנושא זה אינה דאגה אמיתית לאלימות, אלא ניסיון להשתמש באירועים בודדים כדי לצבוע ציבור שלם ולהמשיך את תהליך הדה-לגיטימציה של מפעל ההתיישבות.

סיכום: המתקפה היא מדד להצלחה

כאשר מנתחים את הקמפיין נגד השר בן גביר, מתגלה תמונה ברורה. לא מדובר בביקורת עניינית על תפקודו, אלא במתקפה היסטרית של ממסד שלם – תקשורתי, משפטי וביטחוני – שחש כיצד הקרקע רועדת תחת רגליו. הם תוקפים אותו על "שחיתות" כי הוא מפרק את קונספציית הקייטנה למחבלים. הם תוקפים אותו על "חוסר משילות" כי הוא הראשון שבאמת נלחם בפשיעה שהם טיפחו בהזנחתם. הם תוקפים אותו על "קיצוניות" כי הוא מסרב ליישר קו עם הצביעות והמוסר הכפול שלהם.

עוצמת המתקפה אינה מעידה על כישלונו של השר, אלא בדיוק להפך: היא העדות הטובה ביותר לכך שהוא מצליח לגעת בעצבים החשופים ביותר של המערכת, לאתגר את הנחות היסוד שלה וליישם, לראשונה מזה שנים, מדיניות ימין אמיתית, נחושה ובלתי מתנצלת. הציבור ששלח אותו לתפקידו מבין זאת היטב. הבחירה אינה בין בן גביר הכושל לבין אלטרנטיבה מזהירה, אלא בין המשך המדיניות הרופסת והצבועה של העבר לבין הניסיון האמיץ והנחוש לשנות כיוון. כל צעקה של המקהלה הזו רק מחזקת את הנחיצות בדרכו.