הקיסר האחרון של בלפור: איך ביבי מוכן לשרוף את המדינה כדי להינצל ממשפט

מדינת ישראל נלחמת על קיומה בשדה הקרב, אך מלחמה מסוכנת לא פחות, מלחמה על נשמתה, מתנהלת מבפנים. במרכזה עומד איש אחד, בנימין נתניהו, שהפך את הישרדותו הפוליטית והאישית לחזות הכול, גם במחיר סיכון קיומי של המפעל הציוני כולו. הקו הדק שהפריד פעם בין טובת המדינה לטובת המנהיג נמחק כליל. כעת, המדינה היא כלי משחק בקרב הנואש של ביבי להימלט מאימת הדין, והאש שהוא מוכן להצית במזרח התיכון היא בסך הכול הסחת דעת ענקית מהלהבות המאיימות לכלות את מורשתו האישית.

החשד המצמרר, שהפך בשבועות האחרונים לוודאות בקרב רבים בישראל ובעולם, הוא שנתניהו לא רק מינף את העימות עם איראן, אלא שאף חתר אליו במודע. המטרה, כפי שטוענים פרשנים בכירים וגורמי ביטחון לשעבר, אינה ביטחונית אלא משפטית. עבור אדם שכל חייו הציג עצמו כ"מר ביטחון", ההאשמה הזו היא לא פחות מרעידת אדמה: שימוש במלחמה, בסיכון חייהם של מיליוני אזרחים, כקלף מיקוח אולטימטיבי לביטול משפטו. הנרטיב ברור וקטלני: אם המדינה תהיה תחת אש כוללת, מי יעז להמשיך לנהל משפט פלילי נגד "המפקד העליון"? זוהי אסטרטגיית אדמה חרוכה, שבה המדינה כולה הופכת לבת ערובה של נאשם בפלילים.

איך ייתכן שמנהיג במדינה דמוקרטית יכול אפילו לשקול מהלך כה ציני ומסוכן? התשובה נעוצה בתופעה המטרידה ביותר בפוליטיקה הישראלית של העשור האחרון: פולחן האישיות המשיחי שנבנה סביב נתניהו. הוא כבר אינו ראש ממשלה, הוא "מלך ישראל", "משיח בן דוד", דמות אלוהית כמעט שכל מעשיה מקודשים. מכונת התעמולה המשומנת שלו, יחד עם בסיס תומכים ששוכנע לראות כל ביקורת כבגידה, יצרה מציאות חלופית. במציאות הזו, אין סתירה בין הדימוי האלוהי לבין אישומים על שוחד, מרמה והפרת אמונים. אין דיסוננס בין "שומר ישראל" לבין האשמות מוסריות כבדות על ניאוף ושחיתות. פולחן האישיות הזה הוא חומת המגן שמאפשרת לו להמשיך ולכהן, גם כאשר הוא עומד בראש המחדל הביטחוני הגדול בתולדות המדינה.

וכאן אנחנו מגיעים ל-7 באוקטובר, הפצע המדמם שלא יגליד. האחריות המיניסטריאלית של ראש ממשלה היא מובנת מאליה, אך במקרה של נתניהו מדובר בהרבה יותר. מדובר באחריות אישית וישירה. במשך שנים, הוא טיפח את קונספציית "ניהול הסכסוך" שהתפוצצה לנו בפנים. הוא העביר כספים לחמאס, חיזק אותו והחליש את הרשות הפלסטינית, הכול מתוך תפיסה אסטרטגית שגויה ויהירה שנועדה למנוע כל אפשרות לפתרון מדיני. הוא התעלם מאזהרות מערכת הביטחון, זלזל במודיעין והיה עסוק עד צוואר בהפיכה המשטרית ובמאבקים פוליטיים קטנוניים. השאלה של בן כספית, "כמה ילדים נרצחו בגלל נתניהו?", אינה דמגוגיה. זוהי שאלה מוסרית נוקבת המונחת לפתחו של אדם שריכז בידיו כוח עצום והוביל את המדינה אל התהום. דמם של הנרצחים והנופלים נמצא על ידיו, לא רק במובן המטאפורי.

ההתנהלות שלו מאז האסון רק מחזקת את התחושה שהוא עסוק בדבר אחד בלבד: הישרדות. המאבק חסר הפשרות שהוא מנהל נגד היועצת המשפטית לממשלה סביב מינוי ראש שב"כ הוא דוגמה קלאסית. בזמן מלחמה, כאשר יציבות מערכת הביטחון היא קריטית, נתניהו עסוק בניסיון למנות איש אמונו לתפקיד הרגיש ביותר, תוך רמיסת שלטון החוק והתנגשות חזיתית עם שומרי הסף. המטרה אינה ביטחונית, היא פוליטית. הוא זקוק לאנשים שיגידו "כן, אדוני", ולא לאנשי מקצוע שיאתגרו אותו. הוא מפרק את מוסדות המדינה מבפנים כדי להבטיח את שליטתו המוחלטת.

החשש הכבד ביותר הוא מה יקרה ביום שאחרי. הקשר העמוק וההזדהות עם דונלד טראמפ אינם מקריים. נתניהו צופה ולומד. הוא רואה כיצד טראמפ מערער על יסודות הדמוקרטיה האמריקאית, ואין סיבה להאמין שהוא לא ייבא את אותן טקטיקות לכאן. האם מישהו באמת מאמין שביום שבו יפסיד בבחירות, בנימין נתניהו יודה בהפסד ויפנה את מקומו בשקט? או שמא נחזה לגרסה ישראלית של תיאוריית "הבחירות הגנובות", להסתה נגד ועדות הקלפי, ולניסיון נואש להיאחז בקרנות המזבח תוך ערעור על עצם הלגיטימיות של התהליך הדמוקרטי?

אנו ניצבים בצומת היסטורי. זוהי כבר לא שאלה של ימין או שמאל, אלא של מדינת ישראל או ממלכת ביבי. הבחירה היא בין מדינת חוק דמוקרטית, חזקה ובטוחה, לבין שלטון יחיד של אדם המונע מאינטרסים אישיים ומוכן לסכן את כולנו למען הישרדותו. הקיסר האחרון של בלפור עומד עירום, אך פולחן האישיות שבנה סביבו מונע מרבים לראות זאת. השאלה היא לא אם הוא ייפול, אלא אם הוא יצליח להפיל את המדינה יחד איתו.