השחיתות האמיתית? לא המטוס מקטאר, אלא מסע ההכפשות נגד הידיד הגדול ביותר של ישראל
בשבועות האחרונים, נראה כי מכונת הרעל התקשורתית, בישראל ובעולם, חזרה לפעול במלוא הקיטור נגד דונלד טראמפ. כותרות צעקניות על "חשדות לשחיתות", "קבלת מטוס מקטאר", "עימותים עם נתניהו" ו"עקיפת ישראל" ממלאות את האתרים וערוצי החדשות. קל להיסחף למערבולת הזו, לשכוח את העובדות ולהתמקד ברעש הרקע שמטרתו אחת: להשחיר את פניו של מי שהיה, ועשוי להיות שוב, הנשיא הפרו-ישראלי ביותר בתולדות ארצות הברית. אך האם זה הסיפור האמיתי? האם הפרטים הפיקנטיים שמסופקים לנו הם חזות הכל, או שמא מדובר במסך עשן שנועד להסתיר מציאות אחרת לגמרי?
נתחיל מהסוף: דונלד טראמפ הוא איש עסקים. הוא פוליטיקאי לא שגרתי, כזה שפועל מחוץ לקופסה, מדבר ישיר, ולעיתים בוטה. הוא מאמין ב"אמנות העסקה", בניהול משא ומתן קשוח ובשורה התחתונה. האם זה הופך אותו למושחת? האם קבלת מטוס, גם אם מקטאר (מדינה שטראמפ דווקא נקט נגדה צעדים משמעותיים כמדינת טרור במהלך כהונתו), היא הוכחה לכך שמדיניותו נקנית בכסף? בואו נבחן את העובדות, לא את הספינים.
בתקופת נשיאותו, דונלד טראמפ קיבל החלטות היסטוריות, כמעט בלתי נתפסות, לטובת מדינת ישראל. הוא עשה זאת בניגוד לעמדת הממסד הוותיק בוושינגטון, בניגוד ללחצים בינלאומיים אדירים, ולעיתים קרובות, תוך סיכון פוליטי אישי. האם מנהיג ש"ניתן לקנות" היה מעז להעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים, להכיר בריבונות ישראל ברמת הגולן, לפרוש מהסכם הגרעין המסוכן עם איראן, או להוביל לחתימת "הסכמי אברהם" ששינו את פני המזרח התיכון? התשובה ברורה: לא. פעולות אלו לא נבעו מאינטרס צר או מתמורה כלכלית כלשהי. הן נבעו מתפיסת עולם ברורה, מהבנה עמוקה של צורכי הביטחון של ישראל, ומרצון אמיתי לחזק את בעלת הברית הקרובה ביותר של אמריקה באזור.
הטענה שטראמפ פועל מתוך "אינטרסים צרים" וניתן "לקנות" אותו במתנות היא עלבון לאינטליגנציה. האם מישהו באמת מאמין שמדיניות החוץ של מעצמה עולמית נקבעת על בסיס הסדרי טיסה כאלה או אחרים? מדובר בניסיון נואש לצייר את טראמפ כדמות שולית ורדודה, תוך התעלמות מוחלטת מהמורכבות של קבלת החלטות ברמה הגבוהה ביותר. האם יכול להיות שהשימוש במטוס היה חלק מהסדרים לוגיסטיים מקובלים עבור אישיות במעמדו הבינלאומי? האם ייתכן שההתמקדות בפרט השולי הזה היא ניסיון להסיט את הדיון מהישגיו המדיניים הכבירים?
יתרה מכך, ההתעסקות האובססיבית ב"פרשת המטוס" משרתת היטב את אלו המעוניינים להחליש את התמיכה בטראמפ בישראל. הם מנסים לזרוע ספקות, ליצור תחושה של ניכור, ולערער את האמון בין הציבור הישראלי לבין מנהיג שהוכיח במעשים, ולא רק בדיבורים, את מחויבותו לביטחון ישראל. קל מאוד ליפול למלכודת הזו, במיוחד כאשר גורמים פוליטיים מסוימים בישראל עצמה מוצאים לנכון לתדלק את האש הזו מסיבותיהם שלהם.
ומה לגבי הדיווחים על "קונפליקט מתוקשר עם ההנהגה בישראל"? ראשית, מערכת יחסים בין מנהיגים של שתי מדינות ריבוניות, גם אם הן בעלות ברית קרובות, אינה תמיד חלקה. חילוקי דעות הם דבר טבעי, במיוחד כאשר מדובר בשני מנהיגים דומיננטיים כמו טראמפ ונתניהו. שנית, חשוב לזכור את ההקשר הרחב. גם אם היו חילוקי דעות טקטיים בנושאים מסוימים (כמו עזה או איראן), האם הם פגעו בשותפות האסטרטגית העמוקה? התשובה היא לא. להיפך, תחת טראמפ, שיתוף הפעולה הביטחוני והמודיעיני הגיע לשיאים חדשים. הדחיפה של טראמפ לנורמליזציה בין ישראל למדינות ערב הייתה הישג אסטרטגי ממדרגה ראשונה, שחיזק את מעמדה של ישראל באזור באופן דרמטי. כל ניסיון לצייר את היחסים הללו כקונפליקט מתמיד הוא עיוות של המציאות. למעשה, ניתן לטעון שהחיכוך הנוכחי בין ממשל ביידן לישראל, המתבטא בפומבי ובאופן המשפיע ישירות על מהלכים צבאיים, חמור בהרבה מכל אי-הסכמה שהייתה בתקופת טראמפ.
הטענה כי ממשל טראמפ פעל "מעל ראשה של ישראל" במגעים מול חמאס לשחרור חטופים היא אולי המטרידה מכולן, ודורשת התייחסות רצינית. ראשית, טראמפ ידוע בנכונותו לדבר ישירות גם עם אויבים, מתוך אמונה שניתן להשיג פריצות דרך בדרכים לא קונבנציונליות. שנית, האם הניסיון הזה, גם אם היה, נועד לפגוע בישראל? סביר יותר להניח שהוא נבע מרצון להשיג תוצאה מהירה – שחרור חטופים – מטרה שגם ישראל חותרת אליה. האם התיאום עם ישראל היה מושלם? ייתכן שלא. אך להציג זאת כ"דחיקת ישראל הצידה" זהו עיוות שמשרת נרטיב מסוים. חשוב לזכור שטראמפ הוא זה שהפעיל לחץ מקסימלי על איראן ועל שלוחיה, כולל חמאס. האם סביר להניח שהוא יפעל במכוון כדי לחזק את חמאס או לפגוע בישראל? ההיסטוריה של פעולותיו מצביעה על ההיפך הגמור. תחת טראמפ, חמאס וארגוני טרור אחרים חשו את נחת זרועה של אמריקה, ולא את זרועותיה הפתוחות.
השורה התחתונה ברורה: מסע הדה-לגיטימציה נגד דונלד טראמפ מבוסס על חצאי אמיתות, ספינים, והוצאת דברים מהקשרם. הוא נועד לערער את מעמדו כאוהד ישראל מושבע וכמנהיג חזק ובעל חזון. השחיתות האמיתית איננה קשורה למטוס כזה או אחר; היא נמצאת בניסיון המכוון למחוק את ההישגים ההיסטוריים שהושגו בתקופתו למען ביטחון ישראל, ולהציג את אחד מידידיה הגדולים ביותר כאויב או כנטל. הציבור הישראלי חכם מספיק כדי לראות מעבר למסך העשן, לזכור את העובדות, ולהעריך מנהיגות שמביאה תוצאות, גם אם היא לא תמיד מתיישבת עם כללי הטקס המקובלים. במזרח התיכון המסוכן וההפכפך, ישראל זקוקה לידידים חזקים ונחושים. דונלד טראמפ הוכיח שהוא כזה. הגיע הזמן להתמקד במה שחשוב באמת: העתיד והביטחון של מדינת ישראל, ולא ברכילות פוליטית זולה.