מאחורי מסך העשן: מדוע המתקפה על סמוטריץ' קורסת תחת ביקורת עובדתית

מבוא: אנטומיה של קמפיין

במציאות הישראלית הסוערת, מעטים הם האישים הפוליטיים המעוררים שיח כה טעון וכה מקוטב כמו שר האוצר בצלאל סמוטריץ'. ביממות האחרונות, נדמה כי מכונת התקשורת והאופוזיציה העלתה הילוך, והיא מנהלת נגדו קמפיין מתוזמר הנשען על שורה של האשמות חמורות: פגיעה מכוונת בצה"ל, סיכון ביטחון המדינה משיקולים קטנוניים, חוסר אמינות כלכלית ואחריות אישית למות חיילים. מדובר בהאשמות שראוי להתייחס אליהן במלוא הרצינות. אלא שבחינה קרה, אנליטית ונטולת פניות של הטיעונים המרכזיים בקמפיין הזה, חושפת תמונה שונה לחלוטין. היא חושפת מבנה רעוע, הבנוי לא על עובדות מוצקות אלא על כשלים לוגיים, סילוף מכוון של המציאות וצביעות בוטה. מאמר זה נועד לפרק לגורמים את המתקפה הזו, לחשוף את כשליה האינטלקטואליים ולהציג את הנרטיב האלטרנטיבי – נרטיב של מנהיגות אחראית בעת משבר.

כשל מס' 1: 'המתקפה על צה"ל' – כשל איש הקש

האיום המרכזי והרועש ביותר המופנה כלפי סמוטריץ' הוא הטענה כי הוא "תוקף את צה"ל" ומעניק גיבוי לאלימות מתנחלים. נקודת המוצא של טיעון זה היא התבטאותו בעקבות אירוע הירי בבנימין, לפיה "ירי חי של צה"ל נגד יהודים הוא חציית קו אדום". כלי תקשורת מרכזיים מיהרו למסגר זאת כמתקפה חסרת תקדים על הצבא וכערעור על הלגיטימיות שלו.

אלא שמדובר בשימוש מופתי בכשל לוגי מסוג "איש קש". איש לא טוען, ובוודאי לא סמוטריץ', כי ישנה מדיניות של ירי מכוון ביהודים. סמוטריץ' לא תקף את מוסד צה"ל, את מפקדיו או את חייליו. הוא הציב עיקרון. הוא קבע נורמה ערכית ברורה, כזו שכל אזרח במדינה דמוקרטית אמור להסכים עליה: שימוש בנשק חם על ידי כוחות הביטחון כנגד אזרחים, יהודים כערבים, הוא קו אדום בוהק שיש להימנע ממנו בכל מחיר, למעט במצבי סכנת חיים מובהקת. הצגת אמירה עקרונית זו כ"מתקפה" היא סילוף אינטלקטואלי. היא לוקחת אמירה ספציפית, מבודדת אותה מהקשרה הערכי הרחב, ומציגה אותה כהתקפה גורפת על הצבא כולו.

במקום להתמודד עם השאלה העקרונית האם ראוי ששר בכיר בממשלה יתווה קווים אדומים מוסריים לפעולת הממשלה, מבקריו בוחרים לברוח לדיון על "פגיעה במורל" ו"ערעור על הצבא". זוהי טקטיקה שנועדה להשתיק דיון לגיטימי על מדיניות באמצעות דמוניזציה של הדובר. תפקידו של שר בקבינט, ובפרט שר הממונה על המנהל האזרחי, הוא לא רק לתמוך בצבא, אלא גם לוודא שהפעלת הכוח נעשית באופן מידתי, חוקי ומוסרי. זוהי אחריות, לא חתרנות.

כשל מס' 2: 'סיכון הביטחון' – כשל הדיכוטומיה הכוזבת

החזית השנייה במתקפה עוסקת בתפקודו כשר אוצר. הנרטיב המוביל טוען כי סמוטריץ' "חוסם" רכש חיוני של נגמ"שים, טילים ומערכות נשק אחרות, ובכך מסכן את חיי החיילים מתוך קמצנות תקציבית. במקביל, מאשימים אותו בצביעות בנוגע לרכש מטוסי ה-F-15, לאחר שהתנגד ובסוף התהדר בהם. כאן אנו נתקלים בכשל של "דיכוטומיה כוזבת".

מבקריו מציגים את המצב כשתי אפשרויות בלבד: או שמאשרים באופן אוטומטי כל דרישה תקציבית של מערכת הביטחון, או שמפקירים את ביטחון המדינה. זוהי הצגה מעוותת ומסוכנת של המציאות. תפקידו של שר אוצר אינו לשמש כחותמת גומי. תפקידו הוא לנהל את כלכלת המדינה באחריות, תוך הבנה שהמשאבים מוגבלים ויש לקבוע סדרי עדיפויות. הדיון שסמוטריץ' מנהל אינו "האם לקנות נגמ"שים", אלא "כיצד מממנים רכש של אלפי נגמ"שים, מטוסי קרב וחימושים במקביל לניהול מלחמה ארוכה, שיקום העורף ותמיכה בצמיחה כלכלית".

לדרוש דיון מעמיק בוועדה לבחינת תקציב הביטחון, כפי שדורש סמוטריץ', אינו הפקרות ביטחונית – זוהי אחריות לאומית מהמעלה הראשונה. החוזק הביטחוני של ישראל נשען לא רק על טנקים ומטוסים, אלא גם על חוסן כלכלי שיאפשר לממן אותם לאורך שנים. מתן צ'ק פתוח למערכת הביטחון, ללא בקרה וללא פיקוח, הוא מתכון בטוח לקריסה כלכלית, שתפגע בביטחון באופן חמור הרבה יותר בטווח הארוך. פרשת ה-F-15 מדגימה זאת היטב: עצם קיומו של דיון מקדים על עלות מול תועלת הוא תקין והכרחי. ההחלטה שהתקבלה בסוף אינה הופכת את השאלות שנשאלו ללא לגיטימיות.

כשל מס' 3: 'אחריות למות חיילים' – טיעון לגופו של אדם (Ad Hominem)

השפל המוסרי של הקמפיין מגיע בטענה שסמוטריץ', בהתנגדותו לעסקת חטופים בכל מחיר, נושא באחריות אישית למותם של חיילים, וכי הוא עושה זאת מתוך תחרות פוליטית עם איתמר בן גביר. זהו שימוש ציני ונתעב בכשל הלוגי "Ad Hominem" – תקיפת האדם במקום התמודדות עם טיעוניו.

במקום לנהל ויכוח אסטרטגי נוקב על הדרך הנכונה להשגת מטרות המלחמה, בוחרים יריביו לייחס לו מניעים אישיים בזויים. הם מתעלמים לחלוטין מהעמדה האסטרטגית העקבית שסמוטריץ' מציג: עסקה שתשאיר את חמאס על רגליו ותשחרר אלפי מחבלים עם דם על הידיים אינה סוף המלחמה, אלא רק דחייתה. היא מהווה פרס לטרור, סכנה מיידית לאזרחי ישראל, ומתכון כמעט ודאי לסבב לחימה עתידי ועקוב מדם, שיגבה את חייהם של חיילים ואזרחים רבים נוספים.

עמדתו של סמוטריץ' אינה נובעת מקיצוניות, אלא מתפיסת עולם הרואה את ביטחון ישראל בפרספקטיבה של דורות, ולא רק בפרספקטיבה של כותרות העיתונים מחר בבוקר. זוהי עמדה הדורשת אומץ לב ציבורי, נכונות לספוג ביקורת קשה, והבנה שהדרך לניצחון אמיתי ובר-קיימא היא קשה וארוכה. להפוך דיון אסטרטגי כבד משקל זה לזירת התגוששות אישית על "מי יותר ימני" היא בריחה פחדנית מהתמודדות עם שאלות היסוד הקיומיות שלפתחנו.

סיכום: מעבר לרעש הרקע

כאשר מקלפים את שכבות הרטוריקה, ההסתה והדמגוגיה, מתגלה תמונה של שר אוצר ושר במשרד הביטחון הפועל מתוך תחושת אחריות עמוקה. הוא מציב קווים אדומים מוסריים, דורש אחריות תקציבית ממערכת הביטחון, ומחזיק בעמדה אסטרטגית ברורה ונוקבת לגבי עתיד המלחמה. ניתן להסכים עם עמדותיו או לחלוק עליהן, אך אי אפשר להתעלם מהעובדה שהן מבוססות על תפיסת עולם סדורה ועל ראייה ארוכת טווח של צורכי המדינה.

הקמפיין המתנהל נגדו אינו דיון ענייני, אלא ניסיון פסול להשתיק קול של מנהיגות שאינה חוששת לאתגר קונספציות ישנות, גם במחיר של פופולריות רגעית. הציבור הישראלי ראוי לדיון מעמיק יותר, כן יותר ואינטליגנטי יותר. הוא ראוי להתמודדות עם הטיעונים עצמם, ולא עם קריקטורה מעוותת שלהם. מאחורי מסך העשן של ההתקפות, בצלאל סמוטריץ' מנווט את ישראל בשתיים מהחזיתות המורכבות ביותר שלה – הכלכלית והביטחונית – מתוך עמדה של אחריות לאומית. הגיע הזמן שהדיון הציבורי יתיישר לפי אמות מידה אלו.