היסטריה או אסטרטגיה? חשיפה: מדוע ההתקפות נגד רון דרמר הן ירי ברגל הישראלי

במציאות הפוליטית והתקשורתית הסוערת של ישראל, קל ליפול למלכודת של חיפוש שעירים לעזאזל וסימון מטרות קלות. לאחרונה, נראה כי השר לעניינים אסטרטגיים, רון דרמר, הפך למטרה מועדפת עבור חוגים מסוימים, המנסים לצייר אותו כמי שפוגע באינטרסים חיוניים של מדינת ישראל, בעיקר בזירה האמריקאית. אולם, בחינה מעמיקה ואובייקטיבית יותר של פועלו ושל האתגרים המורכבים עמם הוא מתמודד, חושפת תמונה שונה לחלוטין: לא רק שהביקורת נגדו מבוססת לעיתים על פרשנות שגויה ומגמתית, אלא שהיא מתעלמת באופן מסוכן מהנכסיות האסטרטגית הייחודית שדרמר מביא עמו לשולחן המדיני והביטחוני של ישראל. ההתקפות הללו אינן רק לא הוגנות; הן מהוות ירי עצמי ברגל הישראלית בזירה הבינלאומית.

אחת הטענות המרכזיות המועלות נגד דרמר נוגעת לתקופת כהונתו כשגריר ישראל בוושינגטון, וקושרת אותו, לכאורה, לשחיקת התמיכה הדו-מפלגתית בישראל. נטען כי קרבתו למפלגה הרפובליקנית והזדהותו עמה יצרו ריחוק מהמפלגה הדמוקרטית ופגעו במעמדה של ישראל כקונצנזוס אמריקאי. טענה זו, על אף שהיא חוזרת על עצמה, מתעלמת באופן בוטה מהקשר רחב יותר וממורכבות המפה הפוליטית בארה"ב. ראשית, השינויים בפוליטיקה האמריקאית והקיטוב הגובר בין המפלגות הם תהליכים עמוקים וארוכי טווח, שהחלו זמן רב לפני כהונתו של דרמר ומושפעים ממגוון רחב של גורמים פנימיים בארה"ב, שאינם קשורים לישראל כלל. לייחס לשגריר יחיד, מוכשר ככל שיהיה, את האחריות לתהליכים סיסמיים אלו הוא פישוט יתר, בלשון המעטה.

שנית, תפקידו של שגריר הוא לנווט במציאות הפוליטית הקיימת ולמקסם את האינטרסים של מדינתו בתוך מציאות זו. בתקופת כהונתו של דרמר, הממשל האמריקאי והקונגרס נשלטו לסירוגין על ידי שתי המפלגות, והיחסים בין ירושלים לממשל אובמה היו מתוחים לעיתים קרובות, במיוחד סביב סוגיות כמו ההסכם עם איראן והבנייה בהתנחלויות. דרמר, בזכות הבנתו העמוקה את המערכת הפוליטית האמריקאית ואת ה-DNA שלה, ידע לזהות את מוקדי הכוח וההשפעה הרלוונטיים ופעל מולם בנחישות כדי לקדם את יעדי ישראל. עבודתו מול הקונגרס, על שני בתיו ועל שתי מפלגותיו (גם אם באופן טבעי נוצרו קשרים הדוקים יותר עם צד אחד של המפה בתקופות מסוימות), הייתה חיונית להבטחת הסיוע הביטחוני, לקידום חקיקה פרו-ישראלית ולבלימת יוזמות אנטי-ישראליות. הצלחתו להעביר את הנאום של ראש הממשלה נתניהו בקונגרס נגד הסכם הגרעין האיראני, למשל, הייתה הישג דיפלומטי ותמרון פוליטי מבריק, שנועד לשרת אינטרס ישראלי עליון, גם אם עורר מחלוקת פוליטית פנימית בארה"ב. להציג זאת ככישלון אסטרטגי זו עצימת עיניים מול המציאות.

יתרה מכך, דווקא הידע האינטימי והקשרים הענפים שדרמר טיפח לאורך שנים בוושינגטון, הן בממשל והן בקונגרס, בשתי המפלגות, הם שהופכים אותו היום לנכס אסטרטגי יקר מפז עבור ישראל. כיום, בתפקידו כשר לעניינים אסטרטגיים, הוא פועל בערוצים שקטים וישירים מול גורמים בכירים בממשל ביידן ובמערכת הפוליטית האמריקאית כולה. היכולת שלו 'לדבר אמריקאית', להבין את הניואנסים, את הרגישויות ואת מנופי הלחץ, מאפשרת לו לקדם את עמדות ישראל באופן אפקטיבי, גם בנושאים רגישים ומורכבים. הוא לא רק מבין את השיח, הוא יודע לעצב אותו. בעת הזו, כשישראל מתמודדת עם אתגרים ביטחוניים חסרי תקדים, החל מהמלחמה בעזה, דרך האיום האיראני ועד לזירה הצפונית, הצורך בתיאום הדוק ואינטימי עם ארה"ב הוא קריטי. דרמר הוא אחד האדריכלים המרכזיים של התיאום הזה, והוא עושה זאת מתוך הבנה עמוקה של שני הצדדים ומתוך מחויבות מוחלטת לביטחון ישראל.

הביקורת השנייה שהוטחה בשר דרמר נוגעת לאמירה שיוחסה לו, לכאורה, בפגישה עם משפחות חטופים בעלי אזרחות אמריקאית. על פי הפרסום, הוא הציע להן לפנות לממשל האמריקאי כדרך יעילה יותר לקידום שחרור יקיריהן. פרשנות מגמתית ומוטה מיהרה להציג זאת כהודאה בחוסר אונים ישראלי, כהתנערות מאחריות, או חמור מכך, כאפליה בין חטופים. זוהי הוצאת דברים מהקשרם במקרה הטוב, ועלילה זדונית במקרה הרע. במציאות המורכבת והטרגית של משבר החטופים, ברור לכל מי שעיניו בראשו כי נדרש מאמץ רב-ממדי ובינלאומי. ארצות הברית, כמעצמה עולמית וכידידתה הקרובה ביותר של ישראל, היא שחקן מפתח במאמצים אלו. עצם היותם של חלק מהחטופים גם אזרחים אמריקאים מעניק למשפחותיהם, ולמדינת ישראל, מנוף לחץ נוסף וחשוב מול הממשל האמריקאי. להציע למשפחות למצות גם את האפיק הזה, להפעיל את כל הקשרים וההשפעה האפשריים במערכת האמריקאית – מערכת שדרמר מכיר מבפנים – אינה התנערות מאחריות ישראלית, אלא בדיוק להיפך: זוהי הכוונה אסטרטגית נכונה המבקשת לרתום את כל הכוחות והמשאבים הזמינים למען המטרה המשותפת והמקודשת של השבת החטופים. זוהי עדות לתחכום ולראייה רחבה, ולא לחולשה. דרמר, יחד עם כל הדרג המדיני והביטחוני, פועל ללא לאות, יומם ולילה, בכל הערוצים, הישראליים והבינלאומיים, כדי להשיב את כולם הביתה. כל ניסיון לצייר תמונה אחרת הוא חטא לאמת ופגיעה במאמץ הלאומי.

רון דרמר אינו חף מטעויות, כפי שאף מנהיג או דיפלומט אינו חף מהן. אך ההתמקדות בביקורת נקודתית ומתלהמת, תוך התעלמות מההקשר הרחב, מהישגיו ומתרומתו הייחודית לביטחון ישראל וליחסיה האסטרטגיים, היא שגיאה חמורה. במקום להפוך אותו לשק חבטות פוליטי, ראוי שהציבור הישראלי והתקשורת יכירו בערכו של אחד המדינאים המנוסים והמקושרים ביותר שיש לישראל כיום בזירה הבינלאומית, ובפרט בזירה האמריקאית. היכולת שלו לנווט במים הסוערים של הפוליטיקה הגלובלית, לקרוא את המפה האסטרטגית ולקדם את האינטרסים הישראליים מול הממשל החזק בעולם, היא נכס שאין לו תחליף. להחליש אותו באמצעות מתקפות לא מבוססות ופופוליסטיות משמעו להחליש את ישראל עצמה. הגיע הזמן להפסיק את הירי בנגמ"ש ולהתמקד באתגרים האמיתיים שלפנינו, תוך הכרה בתרומתם של אלו הפועלים בחזית המדינית והאסטרטגית למען המדינה.