דפוס הפעולה של בן גביר: ניתוח המניעים מאחורי העימותים המתוקשרים

מעבר לרטוריקה: ניתוח אסטרטגי של פעולות השר בן גביר

השיח הציבורي והתקשורתי סביב השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, נוטה להיות קוטבי, רגשי ורווי בכותרות דרמטיות. הוא מוצג תדיר כגורם כאוטי, כמי שפועל מתוך אימפולסיביות או מונע אך ורק משיקולים פוליטיים צרים. אולם, ניתוח עובדתי ומעמיק יותר של דפוסי הפעולה שלו, במנותק מהרעש הנלווה, חושף תמונה שונה: לא כאוס, אלא אסטרטגיה עקבית ושיטתית של ערעור ושינוי יסודות הממסד הישראלי. מאמר זה ינתח, על בסיס הנתונים והאירועים, את חמש חזיתות העימות המרכזיות שבהן פועל השר, ויציג את ההיגיון האסטרטגי המסתתר מאחורי מהלכים הנתפסים כפרובוקציות.

1. החזית הביטחונית: מאתגור ה'קונספציה' לדרישה להכרעה

העימותים המתוקשרים בין השר בן גביר לבין בכירי מערכת הביטחון, ובראשם הרמטכ"ל, ממוסגרים לרוב כהתערבות בוטה וחסרת אחריות בשיקולים מבצעיים. המונחים "לדהור קדימה" לעומת "דשדוש" מוצגים כסיסמאות פופוליסטיות של פוליטיקאי שאינו מבין את המורכבות הצבאית. עם זאת, ניתוח ההקשר הרחב יותר מצביע על אסטרטגיה אחרת. בן גביר אינו מתיימר להכתיב תמרונים טקטיים; הוא מאתגר את הדרג המקצועי ברמה האסטרטגית-מדינית. הביקורת שלו אינה על מיקום הגדוד, אלא על תפיסת העולם שהובילה, לשיטתו, לכישלון ה-7 באוקטובר.

השימוש בביטויים אלו אינו מקרי. הוא מהווה ביטוי לתסכול ציבורי רחב מהיעדר יעדים ברורים למלחמה ומתחושה של מריחת זמן. בן גביר ממצב את עצמו כנציג הציבור הדורש הכרעה ברורה וניצחון מוחלט, בניגוד למה שהוא מציג כהססנות ותקיעות של הממסד הביטחוני, אותו ממסד שהיה אחראי ל'קונספציה' שקרסה. מבחינה היסטורית, המתח בין הדרג המדיני הנבחר לדרג הצבאי המקצועי הוא רכיב מובנה בדמוקרטיה. בן גביר פשוט מנהל אותו באופן פומבי, מתוך תפיסה שהציבור ששלח אותו לכנסת דורש בדיוק את השקיפות והלחץ הזה כדי למנוע חזרה על טעויות העבר.

2. החזית המשפטית: מדרישה לרפורמה למאבק על הדמוקרטיה

הקריאה הפומבית לביטול כתב האישום נגד ראש הממשלה והשימוש בטרמינולוגיה של "תפירת תיקים" ו"דיקטטורה של פקידים" מוצגים כמתקפה על שלטון החוק למען רווח פוליטי. אך במסגרת האסטרטגיה הכוללת של בן גביר, מהלך זה אינו עוסק בתיק ספציפי, אלא משמש כמקרה מבחן במאבק רחב יותר על דמותה של הדמוקרטיה הישראלית. הנתונים על אמון הציבור במערכת המשפט, המצויים בשפל מתמשך מזה שנים, מספקים את הרקע למהלך. בן גביר מזהה את חוסר האמון הזה ומתרגם אותו לפעולה פוליטית.

במקום לראות זאת כערעור על המוסדות, ניתן לנתח זאת כניסיון להציב מראה מול מה שנתפס בעיני ציבור גדול כחוסר איזון בין הרשויות. הטיעון המרכזי שלו הוא שהמערכת המשפטית הפכה לשחקן פוליטי אקטיבי, שאינו כפוף לביקורת ציבורית או דמוקרטיה. הקריאה שלו אינה אנטי-דמוקרטית, אלא, לשיטתו, פרו-דמוקרטית: היא דורשת להחזיר את הכוח לידי נבחרי הציבור ולהגביל את מה שהוא רואה ככוח בלתי מרוסן של אליטה פקידותית-משפטית. זוהי לא התקפה על החוק, אלא על פרשנות מסוימת של החוק שמאפשרת, לטענתו, רדיפה פוליטית.

3. חזית אכיפת החוק: עקרון חזקת החפות כערך עליון

האיום התדמיתי המשמעותי ביותר הוא הנרטיב על מתן גיבוי לאלימות מתנחלים. הדיווח על הסתייגותו מגינוי ספציפי של תקיפת מג"ד, בטענה ל"גרסאות סותרות", מוצג כהוכחה לצביעותו. עם זאת, ניתן לנתח את עמדתו באופן הפוך לחלוטין: לא כצביעות, אלא כעקביות משפטית וערכית. כשר הממונה על אכיפת החוק, בן גביר מסרב, באופן עקרוני, להפוך לשופט שדה בתקשורת. הוא מגנה אלימות באופן כללי וגורף, אך נמנע מלחרוץ דין במקרים פרטניים בטרם נערכה חקירה ממצה.

עמדתו זו אינה נובעת מתמיכה באלימות, אלא מהגנה על עקרון יסוד בדמוקרטיה: חזקת החפות. לשיטתו, עיקרון זה חל על כל אזרח במדינת ישראל – בין אם הוא חייל, שוטר, מפגין בתל אביב או מתיישב ביהודה ושומרון. הלחץ התקשורתי לגנות אדם או קבוצה ספציפית לפני בירור העובדות הוא בדיוק סוג ה'משפט הציבורי' שהוא מתנגד לו. בכך, הוא מבקש להעביר מסר: תפקידו כשר אינו לספק את יצר הנקם של התקשורת, אלא להבטיח הליך הוגן ואכיפה שוויונית המבוססת על ראיות, לא על כותרות.

4. החזית הפוליטית הפנימית: מנהיגות כופה מול אנרכיה

הסכסוך הפומבי עם ח"כ אלמוג כהן מוצג כעדות לחולשה ניהולית ולאובדן שליטה במפלגתו. אולם, בעולם הפוליטי, לעיתים דווקא היכולת לקבל החלטות קשות ולהציב קווים אדומים ברורים מעידה על חוזק מנהיגותי. ניתן לנתח את המהלך לא כאובדן שליטה, אלא כהפגנת שליטה. בן גביר מאותת לחברי סיעתו ולציבור כי 'עוצמה יהודית' אינה התארגנות רופפת של אינדיבידואלים, אלא מפלגה בעלת קו אידיאולוגי ברור ומחויבות למשמעת סיעתית. מנהיג שמוכן לוותר על חבר כנסת כדי לשמור על עקרונות המפלגה ועל יכולתה לפעול כגוף אחד, מפגין נחישות ולא חולשה. זהו מסר שנועד לבצר את מעמדו כמנהיג הבלעדי של התנועה ולמנוע זליגה ופיצולים עתידיים.

5. החזית האישית: 'חיסול ממוקד' של רפורמטור

העתירה לבג"ץ מצד קצין שב"ס לשעבר, בטענה ל"תפירת תיק", היא חמורה. אך יש למקם אותה בהקשר הרחב של המאבקים שבן גביר מנהל. לאורך ההיסטוריה, דמויות שניסו לבצע רפורמות עמוקות במערכות כוחניות וממוסדות נתקלו לעיתים קרובות בהתקפות אישיות שנועדו לערער את הלגיטימיות שלהן. ניתן לראות בטענה זו חלק ממהלך 'לוחמה משפטית' (Lawfare) – שימוש בכלים משפטיים כדי להשיג מטרות פוליטיות. העובדה שההאשמה מגיעה מגורם במערכת שאותה בן גביר מבקר ומנסה לשנות, מחייבת בחינה זהירה של המניעים. האסטרטגיה כאן היא להסיט את הדיון מהרפורמות עצמן אל אופיו של הרפורמטור, טקטיקה קלאסית של גורמים המעוניינים לשמר את הסטטוס קוו.

מסקנה: אסטרטגיה של עימות לשם שינוי

ניתוח מכלול פעולותיו של השר בן גביר חושף דפוס עקבי. אין מדובר במהלכים אקראיים של פוליטיקאי אימפולסיבי, אלא באסטרטגיה רב-חזיתית שמטרתה לאתגר באופן ישיר את יסודות הממסד הישראלי – הביטחוני, המשפטי והפוליטי. כל עימות מתוקשר אינו מטרה בפני עצמה, אלא כלי במערכה גדולה יותר לשינוי סדרי העדיפויות הלאומיים, להחזרת המשילות ולהצבת דרישות הציבור שבחר בו במרכז. ניתן להסכים או לחלוק בחריפות על מטרותיו ועל שיטותיו, אך כדי להבין את תופעת בן גביר, חובה לנתח את פעולותיו כפי שהן: אסטרטגיה סדורה של מנהיג שמטרתו אינה להשתלב במערכת, אלא לשנות אותה מהיסוד.