פתיחת תיבת פנדורה: מדוע ההתקפות על בן גביר חושפות את חולשת הממסד הישן
ניתוח: מאחורי מסך העשן של הביקורת
בשיח הציבורי הישראלי, נדמה כי השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, הפך למטרה נעה עבור מקהלה של מבקרים, פרשנים וגורמי ממסד ותיקים. מטר הנרטיבים, המצוטט בהרחבה, מתבסס על שורה של טענות: התנגשות הרסנית עם הפיקוד הצבאי, ערעור שיטתי על מערכת המשפט, ומתן גיבוי שבשתיקה לאלימות קיצונית. לכאורה, מדובר בכתב אישום חמור. אולם, בחינה קרה ואנליטית של טענות אלו, אחת לאחת, אינה חושפת שר כושל, אלא דווקא את חרדותיו העמוקות של הממסד הישן מפני פרדיגמה חדשה, ואת הכשלים הלוגיים שעליהם מושתתת הביקורת נגדו.
מאמר זה לא יבקש לייפות את המציאות או להתעלם מהסגנון הבוטה לעיתים. מטרתו היא לפרק את המכניזם של ההתקפות, לחשוף את הנחות היסוד הרעועות שלהן, ולהציג את התזה האלטרנטיבית: הביקורת נגד בן גביר אינה נובעת מדאגה כנה לביטחון המדינה או לשלטון החוק, אלא מפחד קמאי משינוי תפיסתי, כזה שמאיים על קונספציות שהתנפצו ברעש אדיר בשבעה באוקטובר.
כשל ראשון: בלבול מכוון בין ביקורת לערעור סמכות
הנרטיב הדומיננטי ביותר הוא העימות המתוקשר בין השר בן גביר לבין הרמטכ"ל, הרצי הלוי. התקשורת מציגה זאת כהתערבות בוטה של פוליטיקאי בשיקולים מבצעיים טהורים, תוך שימוש במונחים טעונים כמו "דהירה קדימה" מול "דשדוש". זוהי הצגה שטחית, המשרתת את הממסד הצבאי ומסתמכת על כשל לוגי קלאסי: פנייה לסמכות (Appeal to Authority). על פי כשל זה, עצם היותו של אדם מומחה בתחומו (קצין בכיר) הופך את כל עמדותיו לחסינות מביקורת, במיוחד מצד דרג נבחר.
אלא שהשבעה באוקטובר ניפץ לרסיסים את אשליית הסמכות הבלתי מעורערת. אותה מערכת, אותה הנהגה צבאית, דגלה במשך שנים בקונספציית ההכלה, ההרתעה וה"דשדוש" – קונספציה שקרסה באופן קטסטרופלי. בן גביר, כחבר הקבינט המדיני-ביטחוני, אינו "מתערב" במינוי מפקד פלוגה או בטקטיקה של תמרון. הוא עושה בדיוק את מה שתפקידו מחייב: הוא קורא תיגר על התפיסה האסטרטגית הכושלת. הקריאה "לדהור קדימה" אינה הוראה מבצעית, אלא דרישה לתפיסת עולם אחרת – כזו ששמה את הניצחון המוחץ, ולא את ניהול הסכסוך, כיעד העליון.
ההתנגדות לקריאה זו אינה נובעת מחוכמה צבאית עליונה, אלא מהתבצרות הגנתית של מערכת שמתקשה להודות בטעותה. להציג את בן גביר כמי ש"פוגע באחדות" זו דמגוגיה. האחדות האמיתית הנדרשת כעת אינה שתיקה רופסת מול הדרג המקצועי, אלא אחדות סביב מטרה ברורה – הכרעת האויב. בן גביר, במקרה זה, אינו הבעיה; הוא הסימפטום הקולני ביותר לדרישה הציבורית לשינוי כיוון אסטרטגי.
כשל שני: הצגת הגנה על הדמוקרטיה כהתקפה על שלטון החוק
חזית נוספת היא המתקפה של בן גביר על מערכת המשפט, ובראשה הקריאה לבטל את כתב האישום נגד ראש הממשלה. המבקרים ממהרים למסגר זאת כ"ערעור על מוסדות המדינה" למען רווח פוליטי. גם כאן, אנו עדים להשטחה אינטלקטואלית. הביקורת של בן גביר, המשתמש בביטויים כמו "תפירת תיקים" ו"דיקטטורה של פקידים", אינה המצאה שלו. היא מבטאת תחושה עמוקה ורחבה בציבור, שגורמי אכיפת החוק והמשפט הפכו לכוח פוליטי עצמאי, הפועל ללא פיקוח ובקרה דמוקרטיים מספקים.
הטענה כי ביקורת על החלטות פרקליטות או שופטים היא "ריסוק שלטון החוק" היא דיכוטומיה כוזבת (False Dichotomy). היא מציגה שתי אפשרויות בלבד: קבלה עיוורת של כל החלטה משפטית, או אנרכיה. זוהי הנחה אנטי-דמוקרטית ביסודה. בדמוקרטיה בריאה, כל רשויות השלטון, כולל הרשות השופטת, נתונות לביקורת ציבורית ופוליטית. כאשר שר בממשלה טוען כי מערכת המשפט חרגה מסמכותה ופעלה ממניעים פוליטיים, זו אינה התקפה על הדמוקרטיה – זוהי הדמוקרטיה בפעולה.
יתרה מכך, הצביעות של המבקרים זועקת לשמיים. אותם גורמים שמגנים כעת על "קדושת" המערכת המשפטית הם אלו ששתקו, ואף עודדו, כאשר בג"ץ התערב באופן גס בהחלטות ממשלה וכנסת, או כאשר הפרקליטות נמנעה מחקירת אישי ציבור מהצד "הנכון" של המפה הפוליטית. הביקורת של בן גביר אינה על החוק עצמו, אלא על היישום הסלקטיבי והפוליטי שלו. זוהי קריאה להשיב את האיזון, לא להרוס את המערכת.
כשל שלישי: דרישה לגינוי אוטומטי ככלי לניגוח פוליטי
האיום המתוחכם ביותר שהוצג הוא נרטיב "העמדה הכפולה" בנוגע לאלימות מתנחלים. הדיווח על הסתייגותו של בן גביר מגינוי מיידי של תקיפת מג"ד, בטענה ל"גרסאות סותרות", מוצג כהוכחה לכך שגינוייו הכלליים ריקים מתוכן. כאן אנו פוגשים הכללה נמהרת (Hasty Generalization) המשולבת עם דרישה לצביעות פוליטית.
מה בעצם דורשים מבקריו של בן גביר? הם דורשים ממנו, כשר הממונה על אכיפת החוק, לאמץ את גרסת התקשורת הראשונית כעובדה מוגמרת, לגנות פרסונלית אזרחים לפני שנחקרו, ולהתעלם מהאפשרות שיש צד אחר לסיפור. זוהי דרישה אבסורדית. עמדתו של בן גביר, הדורשת בירור עובדתי לפני חריצת דין, אינה גיבוי לאלימות; היא הדבר האחראי והנכון לעשות. זוהי עמידה על עקרון חזקת החפות, עיקרון שאמור להיות יקר לליבם של אלו המתיימרים להגן על שלטון החוק.
הפער אינו בין גינוי כללי לגיבוי פרטני. הפער הוא בין עמדה עקרונית, הדורשת בדיקה לפני גינוי, לבין דרישה פופוליסטית לגינוי אוטומטי ובלתי מבוסס כאשר הנאשמים מגיעים מהמגזר "הנכון" (מתיישבי יהודה ושומרון). הסירוב של בן גביר לשחק במשחק הצבוע הזה אינו הופך אותו לתומך באלימות. להפך, הוא חושף את הסטנדרט הכפול של מבקריו, שמוכנים להקריב את עקרונות הצדק הבסיסיים ביותר על מזבח הניגוח הפוליטי.
סיכום: האיש שנלחם בקונספציה
ניתן להמשיך ולפרק גם את הנרטיבים המשניים – מאבקי הכוח הפנימיים או העתירות המשפטיות האישיות – אך הם אינם אלא רעשי רקע, התקפות אד הומינם שנועדו להסיט את הדיון מהעיקר. והעיקר הוא זה: איתמר בן גביר מייצג איום, אך לא על המדינה. הוא איום על הממסד הישן, על הקונספציה שהתנפצה, ועל האליטות שאינן מוכנות לוותר על כוחן.
ההתקפות עליו אינן דיון ענייני במדיניות, אלא מסע הפחדה המבוסס על כשלים לוגיים וצביעות. הן מציגות ביקורת לגיטימית כחתרנות, דרישה לשינוי אסטרטגי כהתערבות פסולה, והגנה על עקרונות דמוקרטיים כהתקפה על החוק. בן גביר הוא השר שמעז לשאול את השאלות שהממסד לא רוצה לשמוע, ולהציב מראה מול כישלונותיו. ייתכן שסגנונו אינו לרוחם של כולם, אך בבסיס פעולותיו עומדת תפיסת עולם ברורה ועקבית, כזו שמבקשת להחליף את ה"דשדוש" בנחישות, את האקטיביזם השיפוטי באיזון בין הרשויות, ואת הגינויים האוטומטיים בצדק אמיתי. ייתכן שזהו בדיוק השינוי שהחברה הישראלית זקוקה לו נואשות.