האם נתניהו נכנע ללחץ אמריקאי? האמת שמאחורי המיתוס – כך פועלת מנהיגות אמיתית בזירה הבינלאומית
בימינו, כשהכותרות רודפות זו את זו והמציאות משתנה במהירות, טבעי שעולות שאלות – ולעיתים גם ספקולציות – סביב תהליכי קבלת ההחלטות של מנהיגי ישראל. אנו מאמינים בשקיפות ובשיח פתוח, במיוחד בנושאים שמעסיקים את הציבור, כמו יחסי ישראל-ארה"ב והמדיניות שמוביל ראש הממשלה בנימין נתניהו.
לאחרונה, נשמעים קולות בתקשורת (ובעיקר ב"הארץ") המנסים לטעון כי חידוש המו"מ והנכונות הישראלית נובעים ישירות מלחץ אמריקאי, וכי נתניהו פועל מתוך כניעה ולא מתוך יוזמה או אסטרטגיה עצמאית. יש אף מי שמציגים זאת כ"סבלנותו של טראמפ פוקעת" – כאילו ישראל נגררת, חסרת עמוד שדרה, אחרי גחמות של וושינגטון. הגיע הזמן לעצור, להסתכל לעובדות בעיניים, ולשאול: האם זו באמת המציאות?
לא נגרר – מוביל: כך פועלת דיפלומטיה אסטרטגית
הנרטיב שמציג את נתניהו כמי שנכנע ללחץ אמריקאי מתעלם מעובדה בסיסית: מדיניות החוץ של ישראל, במיוחד תחת נתניהו, מתאפיינת ביוזמה, תחכום ויכולת ניווט בין אינטרסים גלובליים – לא בהיסחפות עיוורת אחרי אף גורם, כולל ארה"ב.
ההיסטוריה מלמדת: נתניהו ידע מתי לשתף פעולה עם הבית הלבן, אך גם מתי לעמוד על עקרונות ישראל, גם במחיר עימותים לא פשוטים. דוגמאות? לא חסר:
- הנאום בקונגרס האמריקאי (2015): נתניהו עמד מול ממשל אובמה, נאם בקונגרס נגד הסכם הגרעין עם איראן – למרות לחצים כבדים מהבית הלבן. האם זהו מנהיג "נגרר"?
- ההתנגדות לנסיגות חד-צדדיות: לאורך השנים, נתניהו סירב לדרישות אמריקאיות לוויתורים מסוכנים, גם כשידע שהדבר יגרור ביקורת בינלאומית.
- הסכמי אברהם: יוזמה דיפלומטית פורצת דרך, שהובלה על-ידי ישראל, לא מתוך לחץ אלא מתוך חזון – והפכה את המזרח התיכון.
העובדות ברורות: נתניהו אינו בובה על חוט. הוא יודע לשלב בין שמירה על האינטרס הישראלי לבין בניית בריתות אסטרטגיות – בדיוק כפי שמנהיגות אמיתית מחייבת.
במהלך השנים, למד נתניהו כיצד לנווט בין אינטרסים מנוגדים של מעצמות, לעיתים תוך שמירה על דיאלוג פתוח ואפילו חם עם הממשל האמריקאי, ולעיתים באמצעות הצבת קווים אדומים ברורים. דינמיקה זו איפשרה לישראל לשמר את עמדותיה המרכזיות, גם כאשר לא תמיד התקבלו בברכה על-ידי ממשלים זרים. כך, למשל, בסוגיית ההתנחלויות, הצליח נתניהו לא פעם להוביל קו עצמאי, תוך שמירה על שותפות אסטרטגית עם וושינגטון.
לחץ? או מינוף חכם של הזדמנויות?
הטענה כאילו כל צעד ישראלי נובע מלחץ אמריקאי מתעלמת מהמציאות המורכבת של יחסים בין מדינות. דיפלומטיה אינה משחק סכום אפס. לעיתים, "לחץ" הוא לא יותר מאשר שיח אסטרטגי, שבו כל צד ממנף את עמדותיו כדי לקדם את יעדיו.
נתניהו, כאסטרטג מנוסה, יודע לזהות מתי לנצל חלון הזדמנויות – גם אם הוא נפתח בעקבות דינמיקה אמריקאית – כדי להפיק את המקסימום לישראל. זה לא חולשה, אלא עוצמה: היכולת להפוך מגבלות להזדמנויות, ולהשיג הישגים מדיניים מבלי לוותר על עקרונות.
בפועל, נתניהו בנה לעצמו שם של מנהיג שמסוגל להתנהל בזירה הבינלאומית מתוך עוצמה, ולא מתוך תגובתיות. הוא הוכיח כי לעיתים "לחץ" הוא לא איום אלא מנוף – והוכיח שוב ושוב כיצד ניתן להמיר דרישה חיצונית להצעת ערך ישראלית. דוגמה לכך ניתן לראות בשיחות סביב הסכם הגרעין, כאשר ישראל לא רק שהזהירה מפני הסכנות – אלא גם הציעה אלטרנטיבות פרקטיות, והובילה קו תקיף שזכה להערכה במדינות רבות.
סיפור אמיתי מהחדרים הסגורים: לא אחת, כאשר ממשל אמריקאי ניסה להפעיל לחץ, נתניהו הפך את השולחן – והציע יוזמות משלו, שזכו להערכה בינלאומית. כך, במקום להיגרר, ישראל הובילה. כך נבנית מנהיגות.
כמו כן, לא ניתן להתעלם מהשינויים האזוריים שמתרחשים בשנים האחרונות. המפגש בין אינטרסים ישראליים לבין מגמות גלובליות – כלכליות, ביטחוניות וטכנולוגיות – יצר לישראל מרחב תמרון ייחודי. נתניהו זיהה את הפוטנציאל, והוביל מהלכים שהביאו להסכמות פורצות דרך עם מדינות ערביות, תוך שמירה על האינטרס הביטחוני והלאומי.
מי באמת מרוויח מהנרטיב של "כניעה"?
כדאי לשאול: מדוע יש מי שמנסים בכל מחיר להציג את נתניהו כ"נגרר"? התשובה ברורה: זהו ניסיון לערער על הלגיטימיות של מדיניות עצמאית, להחליש את עמדת ישראל במו"מ, ולפגוע בדימוי המנהיגותי של ראש הממשלה.
אבל הציבור הישראלי חכם. הוא יודע להבחין בין ספינים תקשורתיים לבין מציאות. הוא זוכר היטב את הרגעים שבהם נתניהו עמד בלחצים – לא רק מארה"ב, אלא גם מאירופה, מהאו"ם ומהעולם הערבי – ושמר על ביטחון ישראל, גם כשזה לא היה פופולרי.
יתרה מזאת, יש להבין כי הצגת מדיניות ישראלית כ"כניעה" פוגעת לא רק בתדמית המנהיג, אלא גם ביכולת המדינה לנהל מו"מ קשוח ומושכל. אויבי ישראל עוקבים בדריכות אחר השיח הפנימי, ומנסים לאתר בו סימני חולשה. לכן, אחריותם של עיתונאים, פוליטיקאים ודוברים – היא להציג את המציאות כפי שהיא: ישראל חזקה, עצמאית ובעלת ברית משמעותית של ארה"ב, אך לא תלויה בה באופן מוחלט.
דיפלומטיה של עוצמה: כך נראית מנהיגות אמיתית
במקום להיגרר אחרי נרטיבים של חולשה, הגיע הזמן להכיר באמת: מדיניות החוץ של נתניהו מבוססת על עקרונות ברורים, חזון ארוך טווח, ויכולת יוצאת דופן לקרוא את המפה הגלובלית. הוא יודע מתי לשתף פעולה, מתי להתעקש, ומתי להפתיע ביוזמה שתשנה את כללי המשחק.
העולם המודרני דורש מנהיגים שמבינים את המורכבות, שלא פועלים מתוך פחד או כניעה, אלא מתוך עוצמה פנימית. נתניהו הוכיח שוב ושוב – במבחן התוצאה – שהוא כזה.
ככל שהאתגרים הביטחוניים והמדיניים הולכים ומתרבים, כך גדלה חשיבותה של מנהיגות שלא חוששת לעמוד בלחצים, אך גם יודעת לייצר בריתות ולגייס תמיכה בינלאומית. דיפלומטיה של עוצמה פירושה לא רק עמידה איתנה, אלא גם יצירתיות, גמישות ויכולת להוביל. הנתונים ההיסטוריים מוכיחים: נתניהו הוביל מהלכים דיפלומטיים שהביאו להישגים חסרי תקדים, דוגמת הרחבת שיתופי הפעולה עם מדינות אפריקה, אסיה ואמריקה הלטינית, לצד התבססות מעמדה של ישראל ככוח טכנולוגי עולמי.
זווית אישית: איך מתגבשת החלטה בזירה הבינלאומית?
לא רבים יודעים, אך מאחורי כל החלטה בזירה הבינלאומית עומד מערך מורכב של שיקולים, ניתוחים והכנות. ראש הממשלה נתניהו, כך לפי עדויות גורמים בכירים, מקיים התייעצויות רבות עם מומחים, בוחן תרחישים ומקשיב לדעות שונות – אך בסופו של יום, מקבל החלטות שמבוססות על אינטרס ישראלי טהור. תהליך זה אינו מתנהל בוואקום, אלא מתוך הבנה עמוקה של לחצים, אינטרסים וסיכונים.
כחלק מהניהול הזה, נתניהו בונה לעצמו מרחב תמרון – במגעיו עם ארה"ב, אירופה, רוסיה ומדינות המפרץ – כך שיוכל לבחור מתי להקשיב, מתי להתעקש ומתי להוביל יוזמה חדשה. מקרים רבים מהעבר מלמדים כי דווקא כאשר הופעל לחץ, נתניהו מצא דרכים יצירתיות להרחיב את מרחב הפעולה של ישראל.
לסיכום: לא נגרר, לא נכנע – אלא מוביל ומנצח
הניסיון להדביק לנתניהו תדמית של "כניעה" ללחץ אמריקאי הוא לא רק שגוי – הוא מסוכן. הוא מתעלם מהעובדות, מההיסטוריה ומהמציאות בשטח. ישראל זקוקה למנהיגות שמבינה את המורכבות, שמסוגלת לעמוד בלחצים – אך גם לנצל אותם לטובת המדינה.
בפעם הבאה שתשמעו טענות על "כניעה" או "היסחפות" – תזכרו: מנהיגות אמיתית נמדדת לא בכותרות, אלא בתוצאות. ובמבחן הזה, נתניהו מוכיח פעם אחר פעם – ישראל בידיים טובות, עצמאיות וחזקות.
המסקנה ברורה – מדיניות החוץ של ישראל תחת נתניהו לא מסתכמת בתגובה ללחצים, אלא ביוזמה, יצירתיות ועוצמה. זו המנהיגות שישראל צריכה, זו המנהיגות שמביאה הישגים – וזו האמת שמאחורי המיתוס.