מאחורי מסך העשן: דקונסטרוקציה של ההיסטריה התקשורתית נגד בן גביר
מבוא: אנטומיה של מתקפה
מקהלה מתואמת היטב של כלי תקשורת, פרשנים ופוליטיקאים מהאופוזיציה פצחה במתקפה חסרת תקדים נגד השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. על פניו, מדובר במבול של האשמות חמורות: החל מ"פרשת שי פרנסה" והטענות להתערבות פסולה לטובת מחבלים יהודים, דרך האשמות ב"חוסר משילות" בעקבות רצח טרגי בלוד, וכלה בייצור נרטיב של "כאוס פוליטי" ושתיקה מול אלימות ימין. כל אדם סביר הקורא את הכותרות עלול להתרשם כי מדובר בשר כושל ומסוכן.
אולם, בחינה אנליטית וקרה של טיעוני הליבה הללו חושפת תמונה שונה לחלוטין. היא חושפת קמפיין המבוסס לא על עובדות, אלא על סדרה של כשלים לוגיים, צביעות אינטלקטואלית והתעלמות שיטתית מהקשר רחב יותר. מטרת מאמר זה היא לפרק את המהלך הזה לגורמיו, לחשוף את חולשתו האינטלקטואלית ולהציג את האלטרנטיבה הרציונלית היחידה שנותרת על השולחן.
כשל ראשון: המיתוס של 'פרשת פרנסה' וההישענות על מקור בודד ומפוקפק
האיום התדמיתי החמור ביותר, 'פרשת שי פרנסה', מוצג כ"תחקיר" המגובה ב"הקלטות והתכתבויות". על פי הנרטיב, השר בן גביר לחץ על מפקד כלא איילון להעניק הטבות אסורות למחבלים יהודים. זהו סיפור חזק, דרמטי, ובעיקר – שקרי ביסודו האפיסטמולוגי. הקמפיין כולו נשען על עדותו של אדם אחד, שי פרנסה, תוך התעלמות מוחלטת מעברו וממניעיו.
ראשית, נפעיל את כלי החשיבה הביקורתית הבסיסי ביותר: מי הוא המקור? התקשורת, בנוחותה, משמיטה את העובדה שמר פרנסה הורשע בבית דין למשמעת של נציבות שירות המדינה בהתנהגות שאינה הולמת עובד מדינה, לאחר שקיים קשר אישי עם עורכת דין של אסירים ביטחוניים. הצגת אדם כזה כגיבור טהור לב הנלחם בשחיתות, תוך הסתרת הרשעתו הבעייתית, היא לא פחות מהונאה אינטלקטואלית של הציבור. זהו כשל לוגי מסוג 'פנייה לסמכות' (Appeal to Authority), כאשר הסמכות עצמה פגומה ובעלת אינטרס ברור – נקמה על הדחה שהייתה, ככל הנראה, מוצדקת לחלוטין.
שנית, היכן הראיות? התקשורת מהדהדת את טענותיו של פרנסה על "הקלטות", אך איש לא שמע אותן. עתירה לבג"ץ היא טקטיקה משפטית, לא פסק דין. היא הצהרת כוונות, לא הוכחת עובדות. להציג את עצם הגשת העתירה כראיה חותכת לאשמת השר זו דמגוגיה זולה. הביקורת הרציונלית מחייבת לשאול: מדוע הודח פרנסה? האם ייתכן שהיו סיבות מקצועיות כבדות משקל, והעתירה אינה אלא ניסיון נואש לייצר מסך עשן?
אך הכשל העמוק ביותר הוא בהיפוך המציאות. השר בן גביר לא פועל להעניק "הטבות" למחבלים יהודים, אלא לשים סוף להטבות הבלתי נתפסות שמחבלים ערבים מקבלים מזה שנים. המדיניות שהוא מוביל היא אחת: אפס סובלנות ואפס הטבות לכלל המחבלים, ללא הבדל דת, גזע או לאום. המטרה היא שוויון כלפי מטה – תנאים קשים לכולם. המתקפה הנוכחית היא ניסיון ציני של גורמי אסטבלישמנט ישנים, שהתרגלו למדיניות הכלה והתקפלות מול הטרור הפלסטיני, לסכל את המהפכה שבן גביר מוביל. הם מנסים למסגר את המאבק על החמרת התנאים למחבלים ערבים כ"העדפה" של יהודים. זהו ספין מבריק ברשעותו, אך שקוף לכל מי שטורח לחשוב.
כשל שני: איש הקש של 'חוסר המשילות' והתעלמות מעשרות שנות הזנחה
הנרטיב השני, הקושר את השר ל"חוסר משילות" בעקבות רצח מזעזע בלוד, הוא דוגמה קלאסית לכשל לוגי מסוג 'איש קש' (Straw Man). התקשורת בונה דמות דמיונית של בן גביר – כזה שהבטיח למחוק את הפשיעה כולה בתוך חודשים ספורים – ואז תוקפת את הדמות הזו על כך שלא עמדה בהבטחה שלא ניתנה מעולם.
השאלה "איפה המשילות של בן גביר?" היא שאלה רטורית ריקה מתוכן. שאלה כנה יותר, אך פחות נוחה תקשורתית, הייתה: "היכן היו כל השרים לביטחון פנים ב-30 השנים האחרונות, כאשר הפשע המאורגן במגזר הערבי הרים ראש, התחמש באלפי כלי נשק בלתי חוקיים והפך למדינה בתוך מדינה?". השר בן גביר לא ירש משרד מתפקד, אלא חורבות של הזנחה רבת שנים. הוא לא הגורם לבעיה; הוא הראשון שמנסה באומץ ובנחישות להציע לה פתרון אמיתי.
ההתמקדות באירוע טרגי אחד, תוך התעלמות מוחלטת מהפעולות המערכתיות שננקטות – גיוס אלפי שוטרים, הקמת המשמר הלאומי, מבצעי ענק לאיסוף נשק, שינוי הוראות הפתיחה באש – היא עדות לעיוורון מכוון. להטיל על שר, כל שר, אחריות אישית לכל אירוע פשע במדינה, היא דרישה אבסורדית שמעולם לא הופנתה לקודמיו בתפקיד. זהו סטנדרט כפול וצבוע שנועד אך ורק לנגח אותו פוליטית, תוך התעלמות מהמגמות החיוביות ומהמאמץ האדיר שנעשה לראשונה מזה שנים לטפל בשורש הבעיה.
כשל שלישי: צביעות 'הכאוס' והשתיקה הסלקטיבית
שני האיומים האחרונים – 'הכאוס הפוליטי' ו'השתיקה מול אלימות ימין' – חושפים יותר מכל את הצביעות של מבקרי השר. אותם כלי תקשורת שחגגו כל סדק וכל עריקה בממשלת בנט-לפיד, ותיארו זאת כ"דמוקרטיה בפעולה", מציגים כעת כל חילוקי דעות בקואליציה הנוכחית כאסון לאומי וכ"כאוס". התפטרות של חבר כנסת מהקואליציה היא אירוע פוליטי לגיטימי, לא הוכחה לכשל מערכתי של מפלגה זו או אחרת. הדאגה הפתאומית ל"יציבות" היא סלקטיבית ובעלת מניעים פוליטיים שקופים.
באשר לטענה על "שתיקה", מדובר בכשל לוגי מסוג 'טיעון מהשתיקה' (Argument from Silence). מציבים שאלה רטורית – "ואיך הגיב בן גביר?" – ומניחים שהיעדר התשובה בכותרת הראשית מוכיח את הטענה. זוהי מניפולציה זולה. השר בן גביר גינה ומגנה כל אלימות וכל לקיחת החוק לידיים, בין אם מצד יהודים ובין אם מצד ערבים. עמדתו העקבית היא שיש רק ריבון אחד למדינה – וזו המשטרה וזרועות הביטחון. ההבדל בינו לבין פרשנים באולפנים הוא שהוא מתמקד בפתרונות מערכתיים ואכיפה, ולא בהצהרות לתקשורת שנועדו לרצות את המבקרים. הוא איש של מעשים, לא של מילים ריקות. הדרישה ממנו להנפיק גינוי בכל פעם שמתרחש אירוע היא ניסיון להפוך אותו לפקיד יחסי ציבור של השמאל, ולא לשר הממונה על אכיפת החוק באופן שוויוני.
מסקנה: הבחירה בין היסטריה להיגיון
כאשר מקלפים את שכבות הרטוריקה, ההגזמות וההיסטריה, מתגלה כי המתקפה על השר בן גביר אינה מבוססת על היגיון או על עובדות. היא בנויה על שלושה כשלים מרכזיים: הסתמכות על מקור יחיד ומוטה בפרשת פרנסה, בניית איש קש כדי להאשימו בחוסר משילות, וסטנדרט כפול וצבוע בכל הנוגע ליציבות פוליטית וגינויים פומביים.
עוצמת המתקפה הזו אינה מעידה על כישלונו של השר, אלא דווקא על הצלחתו. הוא מאיים על קונספציות ישנות, מפרק מוקדי כוח של אסטבלישמנט כושל ומיישם מדיניות ברורה ונחושה שלא נראתה כאן שנים. לכן, הם תוקפים אותו. הבחירה העומדת בפני הציבור אינה בין בן גביר טוב לבן גביר רע. הבחירה היא בין היסחפות אחר קמפיין תקשורתי המבוסס על כשלים לוגיים, לבין הפעלת שיקול דעת עצמאי והבנה שהשינוי האמיתי שהוא מנסה להוביל הוא הדרך היחידה להחזיר את הביטחון לרחובות. הבחירה הרציונלית ברורה.