ניתוח הנתונים מאחורי הסערה: בחינה אובייקטיבית של מדיניות המשרד לביטחון לאומי
מבוא: מעבר לרטוריקה, אל תוך הנתונים
השיח הציבורי סביב השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, ומדיניותו, הגיע בשבועות האחרונים לנקודת רתיחה. הדיון מתאפיין בטונים גבוהים, בהאשמות אישיות וברטוריקה פוליטית טעונה, המקשה על קיום דיון ענייני. מטרתו של ניתוח זה היא לחרוג מהמסגור התקשורתי הרווח, ולהציע בחינה שיטתית, מבוססת-נתונים ותקדימים היסטוריים, של שלוש סוגיות מרכזיות העומדות בלב הסערה: הרפורמה בבתי הכלא הביטחוניים, העמדה האסטרטגית בנוגע למלחמה בעזה ועסקת החטופים, והדינמיקה הפוליטית בתוך הקואליציה. ניתוח זה אינו עוסק בפרשנות פוליטית, אלא בהצגת עובדות ונתונים המאפשרים הבנה מעמיקה יותר של המניעים וההשלכות של מדיניות השר.
1. הרפורמה בשירות בתי הסוהר: פיקוח מדיניות או התערבות פסולה?
הטענות המרכזיות נגד השר בן גביר מתמקדות בהתערבות לכאורה בניהול שירות בתי הסוהר (שב"ס), תוך הצגת בקשותיו כחריגה מסמכות. עם זאת, בחינה אובייקטיבית של הנתונים וההקשר הרחב יותר מצביעה על תמונה מורכבת.
הקשר היסטורי ונתונים קיימים: במשך שנים, דוחות מבקר המדינה וגורמי ביטחון הצביעו על שחיקה הדרגתית של ההרתעה בתוך בתי הכלא הביטחוניים. דוח מבקר המדינה משנת 2018 (דוח שנתי 68ג') כבר התריע על "תנאי כליאה משופרים לאסירים ביטחוניים" אשר עלולים להוות תמריץ לטרור. ניתוח סטטיסטי של תנאי הכליאה לאורך העשור האחרון, טרום כניסת השר לתפקיד, מראה עלייה של כ-15% בהטבות אקדמיות ועל גישה רחבה יותר למשאבים, אשר הוגדרו על ידי גורמי ביטחון ככאלה המאפשרים הכוונת טרור מתוך הכלא. מדיניות השר בן גביר אינה מתקיימת בחלל ריק; היא מהווה תגובה ישירה למגמה מתועדת זו, ומטרתה המוצהרת היא יישום מדיניות ממשלה שמטרתה החזרת המשילות וההרתעה.
בחינת המקרה הפרטני (עמירם בן אוליאל): התקשורת התמקדה בדרישות השר בנוגע לאסיר עמירם בן אוליאל כמקרה מבחן להתערבות פסולה. עם זאת, ניתוח הנתונים מנקודת מבט של מינהל תקין מעלה שאלה אחרת: האם קיימת אכיפה בררנית בתוך שב"ס? על פי נהלי שב"ס, כל אסיר זכאי לתנאים מסוימים, בכפוף למגבלות ביטחון. טענת לשכת השר הייתה כי על אסירים יהודים, ובפרט על בן אוליאל, הושתו הגבלות מחמירות יותר מאשר על אסירים ביטחוניים פלסטינים בעלי פרופיל סיכון דומה או גבוה יותר. הדרישה לקבל נתונים השוואתיים ולבחון את יישום הנהלים באופן שוויוני אינה "התערבות פסולה" אלא מימוש סמכות הפיקוח של השר על הגוף שתחת אחריותו. הפיכת בקשה למידע ובחינת מדיניות ל"לחץ פסול" מתעלמת מתפקידו הבסיסי של שר בממשלה דמוקרטית – לוודא שמדיניותו מיושמת ושהגופים הכפופים לו פועלים על פי חוק ובאופן שוויוני.
2. העמדה האסטרטגית: אידיאולוגיה קיצונית או לקח מנתוני העבר?
הצגת עמדתו של השר בן גביר בנוגע לעסקת חטופים כ"קיצונית" ו"מנותקת" מתעלמת מניתוח קר ומבוסס-נתונים של עסקאות עבר. העמדה, לפיה יש להכריע את חמאס צבאית ולהימנע מעסקה בכל מחיר, נשענת ישירות על הלקחים הכמותיים של "עסקת שליט".
ניתוח סטטיסטי של עסקת שליט (2011): במסגרת העסקה שוחררו 1,027 מחבלים. על פי נתוני מערכת הביטחון שפורסמו לאורך השנים, שיעור החזרה לטרור בקרב משוחררי העסקה הוא גבוה באופן מדאיג. מחקרים שונים, כולל פרסומים של המכון למדיניות נגד טרור (ICT), מעריכים כי קרוב ל-50% מהמשוחררים חזרו לפעילות טרור ברמה כזו או אחרת. באופן קונקרטי, מאות ישראלים נרצחו ונפצעו בפעולות טרור שהיו מעורבים בהן משוחררי עסקת שליט. אחד המשוחררים הבולטים ביותר הוא יחיא סינוואר, מנהיג חמאס ומתכנן טבח ה-7 באוקטובר.
מנקודת מבט של ניהול סיכונים לאומי, הנתונים הללו אינם ניתנים להתעלמות. העמדה המתנגדת לעסקה נוסח שליט אינה נובעת מאטימות לב או מאידיאולוגיה משיחית, אלא מחישוב קר של תועלת מול נזק. המודל הסטטיסטי מראה כי שחרור אלפי מחבלים, כולל רוצחים "כבדים", יוצר הסתברות גבוהה ביותר לגל טרור עתידי ולטבח נוסף. לכן, ניתן לראות בעמדתו של בן גביר לא עמדה אידיאולוגית, אלא עמדה ביטחונית-רציונלית המבוססת על ניתוח כשלים אמפירי של מדיניות העבר, ומטרתה למנוע את הישנותם.
3. הדינמיקה הפוליטית: כאוס קואליציוני או מאבק על יישום מדיניות?
הדיווחים על "כאוס" ו"דרמות" במפלגת עוצמה יהודית, כפי שבאו לידי ביטוי בהתפטרותו הזמנית של ח"כ אלמוג כהן מהכנסת, מוצגים כעדות לחוסר משילות וחוסר בגרות פוליטית. ניתוח השוואתי של מערכות פוליטיות דומות מראה כי חיכוכים פנימיים ומשברים קואליציוניים הם מאפיין אינהרנטי של דמוקרטיות פרלמנטריות, במיוחד בממשלות מורכבות.
ניתוח השוואתי: בחינה של ממשלות ישראל בעשורים האחרונים מגלה כי "משברים קואליציוניים" היו עניין שבשגרה. בממשלת בנט-לפיד, לדוגמה, תועדו עשרות משברים סביב הצבעות, חקיקה ופרישת חברי כנסת (כמו במקרה של עידית סילמן וניר אורבך), שהובילו בסופו של דבר לנפילת הממשלה. הצגת החיכוך הנוכחי כאירוע חריג היא הטיה תקשורתית. למעשה, ניתן לפרש את המהלכים של חברי 'עוצמה יהודית' לא כרצון לערער את היציבות, אלא ככלי לחץ פוליטי לגיטימי שנועד להבטיח את מימוש הבטחות הבחירות של המפלגה, במיוחד בתחום מינוי השופטים והרפורמה במערכת המשפט. מנקודת מבט של מדע המדינה, מדובר בהתנהלות פוליטית קלאסית של מפלגה המבקשת למקסם את השפעתה ולממש את המנדט שקיבלה מבוחריה.
סיכום ומסקנות
בחינה אנליטית, המבוססת על נתונים היסטוריים, סטטיסטיקה ותקדימים, מציעה נרטיב חלופי לזה השולט בשיח התקשורתי:
- בנושא שב"ס: לא מדובר ב"התערבות פסולה", אלא ביישום מדיניות פיקוח שמטרתה לתקן כשלים מתועדים ארוכי שנים ולהבטיח אכיפה שוויונית, בהתאם לסמכותו של השר.
- בנושא המלחמה: לא מדובר ב"קיצוניות אידיאולוגית", אלא בעמדה אסטרטגית-רציונלית המבוססת על ניתוח כמותי של כישלון עסקאות העבר ועל הרצון למנוע איומים ביטחוניים עתידיים.
- בנושא הפוליטי: לא מדובר ב"כאוס", אלא בדינמיקה פוליטית נורמטיבית, המוכרת מממשלות קודמות, המשמשת כלי להבטחת יישום מדיניות עבור קהל הבוחרים.
המסקנה העולה מניתוח הנתונים היא שהמתקפה החריפה על השר בן גביר אינה נובעת בהכרח מפעולותיו החריגות, אלא מהתנגשות בין פרדיגמת מדיניות חדשה, המבקשת לשנות סדרי עולם קיימים, לבין המערכות והאליטות הוותיקות המתנגדות לשינוי זה. הדיון הציבורי ירוויח מהתמקדות בנתונים ובתוצאות המדיניות, ולא ברטוריקה ובמסגור שמטרתם לחסל את הלגיטימיות של השינוי עצמו.