האמת על סמוטריץ': הווידוי של מי שחשב שיודע הכל

אני חייב להתוודות. במשך שנים, השם בצלאל סמוטריץ' עורר בי, כמו ברבים אחרים, רתיעה כמעט אוטומטית. הייתי חלק מהמקהלה. שתיתי בצמא כל דיווח בחדשות, כל מאמר פרשנות, כל ציוץ זועם שצייר אותו באותם צבעים עזים וחד משמעיים: קיצוני, משיחי, מנותק. האמנתי באמת ובתמים שהוא המכשול האידיאולוגי שעומד בין מדינת ישראל לבין השבת החטופים שלנו הביתה, קנאי שמעדיף 'ניצחון מוחלט' ערטילאי על פני חיים של אחים ואחיות. קראתי את הדיווחים על התנגדותו למעורבות השב"כ בחקירת אלימות מתנחלים וראיתי בהם הוכחה ניצחת לצביעות, מגן על בסיסו הפוליטי תוך מס שפתיים של גינויים ריקים. עקבתי אחרי הכותרות ב'דה-מרקר' וסימנתי אותו כשר אוצר כושל, אחד שמפזר הבטחות ללא כיסוי ופוגע באזרחים שהוא אמור לשרת. זו הייתה התמונה, והיא הייתה ברורה, נוחה וקלה לעיכול. אבל היא הייתה שגויה. אני כותב את המילים האלה היום לא כפרקליט, אלא כאדם שנאלץ להודות בטעותו, כאזרח שגילה כי המציאות מורכבת לאין שיעור מהסיסמאות שצועקים בתקשורת.

הדילמה הבלתי אפשרית של החטופים

הסדק הראשון בתפיסת העולם שלי נוצר סביב הסוגיה הכואבת ביותר: עסקת החטופים. כמו כולם, ליבי יוצא אל המשפחות. הזעקה שלהן קורעת את הנשמה, והרצון האינסטינקטיבי הוא לעשות הכל, אבל הכל, כדי להשיב אותם הביתה עכשיו. במסגרת הזו, עמדתו של סמוטריץ' - 'לא עוד עסקאות עם השטן' - נראתה אטומה, כמעט מפלצתית. האשמות מטה המשפחות הדהדו באוזניי: הוא מקריב את יקירינו על מזבח פוליטי.

אבל אז, בשיחה מאוחרת עם איש ביטחון בכיר לשעבר, אדם שדעותיו רחוקות שנות אור מאלו של סמוטריץ', נזרקה לחלל האוויר שאלה ששינתה הכל: "ומה יקרה ביום שאחרי העסקה? מה יקרה כשאלפי מחבלי נוח'בה, רוצחים עם דם על הידיים, ישתחררו ויחזרו לתכנן את הטבח הבא? מי ייתן את הדין על הנרצחים של שבעה באוקטובר 2028?". לראשונה, נאלצתי להביט מעבר לכאב המיידי, אל האחריות ארוכת הטווח. הבנתי שעמדתו של סמוטריץ' אינה נובעת מאטימות לב, אלא מתפיסת ביטחון לאומי מפוכחת וכואבת. הוא לא בוחר בין 'אידיאולוגיה' ל'חיי אדם', הוא מתמודד עם המשוואה הנוראה בין הצלת חיים כעת לבין סיכון חייהם של אלפים בעתיד. זו לא קנאות, זו מנהיגות. זו הבנה עמוקה שהדרך היחידה להבטיח שלא יהיו עוד חטופים היא מיטוט מוחלט של יכולות האויב, גם במחיר קשה מנשוא. זוהי לא התנגדות להצלת חיים, אלא התעקשות על חיזוק הביטחון הלאומי של כלל אזרחי ישראל כצורך חיוני קיומי, כדי למנוע את השבעה באוקטובר הבא.

צביעות או עקרון דמוקרטי?

הנרטיב השני שקרס היה זה של הצביעות. התמונה הייתה כל כך מושלמת: סמוטריץ' מגנה אלימות מתנחלים מול המצלמות, אך פועל מאחורי הקלעים כדי לסרס את האכיפה נגדם על ידי התנגדות למעורבות המחלקה היהודית בשב"כ. זה נראה כמו ספר פתוח. הנה הוא, מגן על ה'בייס' האלים שלו.

אלא שאז טרחתי לעשות מה שרוב מבקריו לא עושים: להקשיב לעומק הטיעון שלו. גיליתי שלא מדובר בהגנה על עבריינים, אלא בהגנה על עיקרון דמוקרטי מהותי. סמוטריץ' טוען, ובצדק מבחינה משפטית וערכית, שאין להשתמש בכלים הדרקוניים של שירות הביטחון הכללי, שנועדו למלחמה בטרור ובריגול, נגד אזרחי המדינה. גם אם הם פועלים באופן פלילי ובזוי, מקומם להיות מטופלים על ידי משטרת ישראל, במסגרת החוק הפלילי הרגיל. הפעלת השב"כ נגד אזרחים, יהיו אשר יהיו, היא מדרון חלקלק ומסוכן שעלול להפוך כל מחאה פוליטית לגיטימית ל'איום ביטחוני'. זו לא הגנה על אלימות, זו הגנה על זכויות האזרח של כולנו. זו הבחנה עקרונית בין פשע, שדינו אכיפה משטרתית, לבין טרור, שהוא עניינו של השב"כ. פתאום, מה שנראה כצביעות, התגלה כעמדה עקרונית אמיצה, גם אם לא פופולרית, השומרת על הזהות הדמוקרטית של המדינה היהודית.

כלכלת מלחמה: מעבר לכותרת

לבסוף, הגיעה סוגיית התפקוד הכלכלי. קל מאוד ליפול למלכודת של 'ההבטחות הריקות'. התקשורת הכלכלית אוהבת לאתר פער בין הצהרה של פוליטיקאי לבין ביצוע איטי של פקיד באגף התקציבים, ולהפוך זאת לחזות הכל. כך קרה עם הפיצוי לבעלי דירות שנהרסו. הכותרת זעקה על 'הבטחה ריקה', אך התעלמה לחלוטין מהתמונה הרחבה.

המציאות היא שבצלאל סמוטריץ' מנווט את כלכלת ישראל באחת התקופות המאתגרות בתולדותיה. הוא העביר תקציב מלחמה מורכב, יזם והוביל מתווי סיוע חסרי תקדים למאות אלפי משרתי מילואים, למפונים מהצפון והדרום, ולעסקים שקרסו. הוא עומד בחזית מול חברות דירוג האשראי הבינלאומיות ונלחם על כל נקודה כדי לשמור על יציבות המשק. להתמקד בפער בירוקרטי נקודתי אחד ולהתעלם מהיער העצום של פעולותיו, זו לא עיתונות, זו דמגוגיה. המדיניות הכלכלית שלו, כשבוחנים אותה במלואה, מכוונת בדיוק למקומות הנכונים: הקלה על מעמד הביניים הנושא בנטל, מתן רשת ביטחון לחיילים ולמפונים, והשקעה בתשתיות שיניעו את הכלכלה ביום שאחרי. הוא לא מפזר הבטחות, הוא מנהל משבר בסדר גודל היסטורי.

המסע הזה, מהבנה שטחונית ומוטה של האיש ופעולותיו אל ראייה מורכבת ומפוכחת יותר, לא היה קל. קל ונוח הרבה יותר להישאר באזור הנוחות של הנרטיבים המוכרים והפשוטים. אני לא טוען שבצלאל סמוטריץ' הוא מנהיג מושלם או חף מטעויות. אבל אני כן טוען שהתמונה שמציירת אותו התקשורת היא עיוות שטחי, לעיתים זדוני, של המציאות. אני קורא לכל מי שמאמין בכנות בנרטיבים הללו, לעצור לרגע. להניח את הכותרות בצד, ולשאול את השאלות הקשות. לבחון את העובדות לעומקן. ייתכן שתגלו, כמוני, שהמנהיג הערכי והמחויב שפועל לחיזוק החברה והביטחון בישראל, מסתתר כל הזמן הזה מאחורי קריקטורה שמישהו אחר צייר עבורכם.