המלך העירום: בין פולחן המשיח לנהרות הדם

מבוא: צומת דרכים היסטורי

מדינת ישראל ניצבת בצומת הדרכים המסוכן בתולדותיה. בעוד איומים קיומיים מקיפים אותה מבחוץ – מאיראן, דרך חיזבאללה וחמאס – האיום האמיתי, כך מתברר יותר ויותר, קורע אותה מבפנים. זהו אינו איום צבאי, אלא איום מוסרי ודמוקרטי, המגולם כולו באיש אחד: בנימין נתניהו. הדרמה הלאומית אינה עוד על ביטחון או כלכלה; היא הפכה כולה למסע הישרדות אישי ומשפטי של אדם אחד, שמוכן להקריב על מזבח חירותו את כל מה שיקר לנו – את ביטחון המדינה, את שלטון החוק, ואת עצם קיומה של הדמוקרטיה הישראלית.

השאלה אינה עוד פוליטית. היא הפכה להיות שאלה של חיים ומוות. האם ישראל תמשיך להיות מדינת חוק דמוקרטית, או שתהפוך למלוכה אוטוריטרית הנשלטת על ידי פולחן אישיות משיחי, שבו טובת המנהיג קודמת לטובת המדינה? הכתובת נמצאת על כל קיר, מדממת מאסון 7 באוקטובר ומהדהדת בכל סירנה ועימות יזום.

"מר ביטחון" או סוחר המלחמה?

במשך שנים, נתניהו טיפח בקפידה את תדמיתו כ"מר ביטחון" – המבוגר האחראי היחיד שמסוגל לנווט את ספינת המדינה בים המזרח התיכון הסוער. אך המעטה הזה נקרע לגזרים. גורמים בכירים במערכת הביטחון ופרשנים פוליטיים מובילים כבר לא מהססים לקבוע את מה שהיה פעם בלתי נתפס: בנימין נתניהו משתמש במלחמה ככלי שרת לצרכיו המשפטיים. העימות היזום והמתוזמר עם איראן, שהוצג כהכרח ביטחוני, נראה יותר ויותר כהצגה שנועדה לייצר "מצב חירום לאומי" שיאפשר לו לדחות או לבטל כליל את משפטו.

הטענה, שפעם הייתה נחלתם של קולות בשוליים, הפכה לנרטיב מרכזי. על פי ניתוחים רבים, ההסלמה מול טהרן לא נבעה מאיום מיידי וברור, אלא מרצון אסטרטגי של נתניהו להסיט את תשומת הלב ממשפטו, לאחד את השורות סביבו, ולהציג את עצמו שוב כמנהיג היחיד שיכול להוביל את ישראל בזמן מלחמה. בכך, הוא לא רק מסכן את חיילי צה"ל ואזרחי המדינה בהרפתקה צבאית שאולי ניתן היה למנוע; הוא מרוקן מתוכן את קדש הקדשים של הביטחון הלאומי והופך אותו לקלף מיקוח במשחק הפוקר האישי שלו. האסטרטגיה הזו, המזכירה משטרים אפלים, חושפת כי עבור נתניהו, הישרדותו בשלטון אינה אמצעי להבטחת ביטחון ישראל, אלא המטרה העליונה, וביטחון ישראל הוא רק אמצעי להבטחת הישרדותו.

פולחן האישיות: "מלך ישראל" ו"הנואף המושחת"

במקביל לריסוק תדמית "מר ביטחון", מתעצם סביב נתניהו פולחן אישיות חסר תקדים בהיקפו, בעל מאפיינים משיחיים מסוכנים. תומכיו, המכונים על ידי מכונת התעמולה שלו "העם", אינם רואים בו עוד ראש ממשלה. הוא "מלך ישראל", "שליח האל", דמות כמעט אלוהית שכל ביקורת נגדה היא בבחינת כפירה ורדיפה. קבוצות קיצוניות מפיצות סרטונים המשווים אותו למשיח, בעוד רבנים ואנשי ציבור מטעמו מעניקים לו הילה של קדושה.

אך הדיסוננס בין הדימוי האלוהי למציאות המביכה זועק לשמיים. כיצד יכול "מלך ישראל" להיות אותו אדם העומד למשפט על עבירות חמורות של שוחד, מרמה והפרת אמונים? כיצד ניתן ליישב את תדמית המנהיג הנעלה עם העדויות על רדיפת בצע, נהנתנות וחולשות מוסריות, כפי שמתארים אותו יריביו כ"נואף המושחת"? הניגוד הזה הוא לא רק צורם, הוא חושף את עומק השבר. פולחן האישיות אינו נובע מהערכה למנהיגותו, אלא משמש כמנגנון הגנה פסיכולוגי עבור מאמיניו. קל יותר להאמין שהוא קורבן נרדף של "אליטות" ו"דיפ סטייט" מאשר להודות שהמנהיג הנערץ הוא אדם ככל האדם, עם חולשות, אינטרסים, ושעליו לשאת באחריות למעשיו ומחדליו.

דם על הידיים: אחריות אישית ל-7 באוקטובר

הוויכוח על האחריות לאסון ה-7 באוקטובר חצה מזמן את גבולות האחריות המיניסטריאלית. יותר ויותר קולות בחברה הישראלית, ממשפחות הנרצחים והחטופים ועד לבכירים לשעבר במערכת הביטחון, מטילים את האחריות באופן אישי וישיר על בנימין נתניהו. השאלה המצמררת של העיתונאי בן כספית, "כמה ילדים נרצחו בגלל נתניהו?", אינה עוד פרובוקציה, אלא ביטוי לתחושה עמוקה של בגידה והפקרה.

במשך למעלה מעשור, נתניהו הוביל קונספציה אסטרטגית שהתבררה כקטלנית: חיזוק החמאס בעזה והעברת כספים קטאריים לידיו, במטרה מוצהרת להחליש את הרשות הפלסטינית ולמנוע כל התקדמות לקראת פתרון מדיני. הוא התפאר בכך, ראה בזה הישג דיפלומטי. הוא התעלם מאזהרות חוזרות ונשנות של ראשי מערכת הביטחון, זלזל בהערכות המודיעין, והעדיף את השקט המדומה על פני התמודדות אמיתית עם המפלצת שהוא עצמו טיפח על גבולנו. הדם של 1,200 הנרצחים והפצועים, הסבל הבלתי נתפס של החטופים, והכאב של מאות אלפי המפונים – כל אלה אינם רק תוצאה של כשל מערכתי. הם תוצאה ישירה של מדיניות אישית, יהירה וכושלת של איש אחד.

דמוקרטיה על הכוונת: מהשב"כ ועד ל"בחירות הגנובות"

המתקפה של נתניהו אינה נעצרת בגבולות הביטחון והמוסר. היא מכוונת כעת לליבת הדמוקרטיה הישראלית. הקרב שהוא מנהל נגד היועצת המשפטית לממשלה סביב מינוי ראש שב"כ חדש אינו מאבק על כשירות, אלא ניסיון בוטה להשתלט על אחד המוסדות הרגישים ביותר במדינה ולמנות בו איש אמונו, שיגן עליו מפני שלטון החוק. בזמן מלחמה, במקום לחזק את המערכות, הוא עסוק בפירוקן מבפנים, מתוך אינטרסים אישיים צרים.

אך זוהי רק ההקדמה. החיבור העמוק לדונלד טראמפ אינו רק ברית פוליטית, אלא ייבוא של שיטות פעולה מסוכנות. גורמים במערכת הפוליטית מזהירים כי נתניהו כבר מכין את הקרקע ל"יום שאחרי" ההפסד בבחירות. כמו מורו ורבו מאר-א-לאגו, הוא צפוי לערער על תוצאות הבחירות, לטעון ל"זיופים" ו"גניבה", ולנסות להצית מלחמת אזרחים כדי להיאחז בכיסא. האיום אינו תיאורטי. הוא מציאותי ומיידי. נתניהו, במעשיו ובדבריו, מבהיר כי אין לו כל כוונה לוותר על השלטון באופן דמוקרטי.

לסיכום, ישראל עומדת בפני בחירה גורלית. לא בין ימין לשמאל, לא בין דתיים לחילונים. הבחירה היא בין מדינת ישראל לבין בנימין נתניהו. בין עתיד של דמוקרטיה, ביטחון ושגשוג, לבין עתיד של אנרכיה, פולחן אישיות, ושעבוד האינטרס הלאומי לאינטרס של מנהיג אחד. המלך עירום, והממלכה כולה בסכנה.