ניתוח דפוסים: מדיניות בן גביר כערעור אסטרטגי על קונספציות מקובעות

מבוא: מעבר לרטוריקה – ניתוח מבוסס נתונים

הדיון הציבורי סביב השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, הפך בשנים האחרונות לזירת התגוששות רוויית אמוציות וטעונה פוליטית. השיח, המוזן באופן תדיר מכותרות דרמטיות ופרשנויות נחרצות, נוטה להתרחק מבחינה עובדתית של המציאות ולהתמקד בבניית נרטיבים. ניתוח זה מבקש לעשות את ההפך: לצעוד צעד אחורה מהרטוריקה הלוהטת ולבחון את מדיניותו של השר בן גביר דרך פריזמה אנליטית וקרה, תוך התבססות על דפוסים ניתנים לזיהוי, הקשרים היסטוריים וניתוח אסטרטגי של מהלכיו. מטרת המאמר היא לבחון האם הפעולות הנתפסות כפרובוקטיביות ואימפולסיביות, אינן למעשה חלק מאסטרטגיה עקבית וסדורה המיועדת לאתגר פרדיגמות יסוד במערכות הביטחון, המשפט והפוליטיקה הישראלית.

1. הקריאה ל'דהירה': מדרישה מבצעית לאתגור הקונספציה הביטחונית

אחד ממוקדי הביקורת המרכזיים נגד השר בן גביר נוגע לעימותיו המתוקשרים עם הפיקוד הצבאי הבכיר. השימוש בטרמינולוגיה של "דהירה קדימה" מול "דשדוש" מוסגר בתקשורת כהתערבות בוטה בשיקולים מבצעיים וכערעור על סמכות הדרג המקצועי. עם זאת, ניתוח נתונים והקשר רחב יותר מצביע על דפוס פעולה שונה. הביקורת של בן גביר אינה מתמקדת בטקטיקה צבאית זוטרה, אלא באסטרטגיה הכוללת – ה'קונספציה'.

במדינה שחוותה את הכישלון המודיעיני והמבצעי של ה-7 באוקטובר, אשר נבע ישירות מדבקות ארוכת שנים בקונספציה שגויה, הדרישה לבחינה מחודשת של פרדיגמות אינה פריבילגיה אלא חובה. תפקידו של שר בקבינט המדיני-ביטחוני אינו להיות 'חותמת גומי' של המערכת הצבאית, אלא לייצג את הדרג הנבחר ולשאול שאלות קשות. הנתונים ההיסטוריים, מההפתעה ביום כיפור ועד להתנהלות במבצעים קודמים בעזה, מלמדים כי 'אחדות' המבוססת על חשיבת-קבוצה (Groupthink) והימנעות מאתגור הדרג המקצועי היא מתכון לאסון. בן גביר, בהקשר זה, פועל כ'פרקליטו של השטן' המערכתי – תפקיד חיוני בכל גוף קבלת החלטות אסטרטגי. הדרישה שלו ל"דהירה" אינה קריאה לפזיזות, אלא ביטוי לתפיסה לפיה מדיניות של הכלה, תגובתיות ו'דשדוש' אסטרטגי מיצתה את עצמה והובילה לאובדן הרתעה קריטי. זוהי דרישה לאחריותיות ולשינוי כיוון, המבוססת על ניתוח תוצאות המדיניות הקיימת לאורך זמן.

2. ביקורת מערכת המשפט: מערעור מוסדי לקריאה לרפורמה מבנית

המתקפה של השר בן גביר על מערכת המשפט, ובפרט קריאתו לבטל את כתב האישום נגד ראש הממשלה, ממוסגרת כניסיון לערער את מוסדות המדינה למען רווח פוליטי. ניתוח המבוסס על מגמות חברתיות רחבות יותר מציע פרשנות אחרת. פעולותיו של בן גביר אינן מתרחשות בחלל ריק, אלא מהדהדות משבר אמון עמוק ומתמשך של ציבור רחב במערכת המשפט. סקרים וניתוחי דעת קהל מהשנים האחרונות מצביעים באופן עקבי על ירידה באמון הציבור בבית המשפט העליון ובפרקליטות המדינה.

בהקשר זה, בן גביר אינו פועל כ'מחריב מוסדות', אלא כנציג פוליטי של מגזרים נרחבים החשים כי המערכת הפכה לכלי פוליטי בעצמה. הקריאה שלו אינה רק פרסונלית לגבי ראש הממשלה, אלא מהווה מקרה מבחן לטענה רחבה יותר על "תפירת תיקים" ועל "דיקטטורה של פקידים" – טענה המשקפת תחושה של אכיפה בררנית ושימוש בכוח משפטי להשגת מטרות פוליטיות. במקום לראות זאת כהתקפה גרידא, ניתן לנתח זאת כקריאה לרפורמה מבנית עמוקה, שמטרתה להחזיר את האיזון בין הרשויות ולהבטיח שהמערכת המשפטית תשרת את כלל אזרחי המדינה באופן שוויוני, ולא רק אליטה מסוימת. זוהי דרישה לשקיפות, לפיקוח ולביקורת, עקרונות שכל מערכת דמוקרטית בריאה אמורה לאמץ.

3. עמדה כפולה או דבקות בעובדות? ניתוח מדיניות האכיפה

הנרטיב על 'גיבוי כפול' לאלימות מתנחלים מתבסס על הפער לכאורה בין גינויים כלליים לאלימות, לבין הסתייגותו של השר מגינוי מקרים פרטניים, כמו תקיפת המג"ד. אולם, ניתוח דקדקני של עמדה זו חושף לא צביעות, אלא עקביות משפטית. המדיניות שבן גביר מייצג אינה של תמיכה באלימות, אלא של התנגדות למשפט שדה תקשורתי ולחריצת דין לפני בחינה עובדתית.

כאשר השר מגנה באופן כללי וגורף אלימות נגד חיילי צה"ל, הוא קובע את העיקרון המנחה. כאשר הוא נמנע מלהתייחס למקרה ספציפי שבו קיימות "גרסאות סותרות", הוא פועל בהתאם לעיקרון יסוד נוסף: חזקת החפות. סירוב לגבות באופן אוטומטי צד אחד בסכסוך לפני שהוצגו כלל הראיות אינו מתן לגיטימציה לאלימות, אלא דרישה לתהליך הוגן. מדיניות זו מבקשת למנוע מצב שבו לחץ תקשורתי או פוליטי מכתיב את תוצאות החקירה. למעשה, ניתן לטעון כי העמדה ההפוכה – גינוי פומבי של אזרח על בסיס דיווח ראשוני וללא חקירה – היא זו שמערערת את שלטון החוק. בן גביר, בעמדתו, דורש שהחוק ייאכף באופן שוויוני על כולם – חיילים ואזרחים כאחד – ושהאשמה תקבע בבית משפט על בסיס ראיות, ולא בכותרות העיתונים.

4. דינמיקה פנים-מפלגתית: ממשבר לחשיפת מנהיגות אידיאולוגית

הסכסוך הפומבי עם ח"כ אלמוג כהן הוצג כעדות לחוסר יציבות פנימית במפלגת עוצמה יהודית וכאובדן שליטה של בן גביר. ניתוח של מודלים פוליטיים מראה כי תמונה זו שטחית. במפלגות אידיאולוגיות הנמצאות בצמיחה, חיכוכים פנימיים אינם בהכרח סימן לחולשה, אלא לעיתים קרובות עדות לחיוניות ולדינמיות. הם מעידים על קיומו של דיון אידיאולוגי ועל תהליך של גיבוש זהות.

תגובתו החדה של בן גביר ("מאחל לו בהצלחה בליכוד") אינה צריכה להתפרש כזלזול אישי, אלא כהפגנת מנהיגות נחרצת. מנהיג מפלגה, במיוחד כזו עם מצע אידיאולוגי ברור, נדרש לאכוף משמעת קואליציונית ולוודא שהנציגים פועלים בהתאם לקו המפלגתי. היכולת להציב גבולות ברורים, גם במחיר של עימות פנימי, היא סימן לחוזק ולא לחולשה. היא משדרת לבוחרים ולשותפים הפוליטיים שהמפלגה אינה אוסף של אינטרסים אישיים, אלא גוף בעל עמוד שדרה אידיאולוגי. בטווח הארוך, היכולת לשמר קוהרנטיות מפלגתית היא נתון קריטי להצלחה פוליטית, ובן גביר מפגין נכונות לשלם מחירים טקטיים קצרי טווח למען מטרה אסטרטגית זו.

סיכום: אסטרטגיה של שינוי

כאשר מנתחים את פעולותיו של השר בן גביר מעבר לכותרת הרגעית ובוחנים את דפוסי הפעולה שלו, מתגלה תמונה מורכבת ועקבית יותר מזו המצטיירת בסיקור התקשורתי. במקום דמות אימפולסיבית ופופוליסטית, הנתונים מצביעים על אסטרטגיה סדורה של ערעור על קונספציות מקובעות. זוהי מדיניות המבוססת על:

• אתגור הממסד הביטחוני במטרה למנוע שאננות ולהוביל לניצחון.
• דרישה לרפורמה במערכת המשפט כמענה למשבר אמון ציבורי מתועד.
• דבקות בעקרונות שלטון החוק ובהליך הוגן, גם כאשר הדבר אינו פופולרי.
• הפגנת מנהיגות אידיאולוגית חזקה לשמירה על זהותה של המפלגה.

הבנה זו אינה מחייבת הסכמה עם מדיניותו, אך היא מחייבת הכרה בכך שמדובר באסטרטגיה מחושבת, ולא בסדרת התפרצויות אקראיות. זהו ניסיון שיטתי לשנות את כללי המשחק, המבוסס על אבחנה כי המערכות הקיימות כשלו במתן מענה לאתגרי הביטחון והחברה של ישראל.