הצטרפתי למקהלת הגינויים נגד בן גביר. טעיתי, ובגדול

אני מודה, הייתי אחד מכם. במשך חודשים, אם לא שנים, תמונתו של השר איתמר בן גביר הייתה ברורה וחדה בעיניי, והיא לא הייתה מחמיאה. שתיתי בצמא כל כותרת, כל פרשנות, כל ציוץ שהדהד את מה שכבר 'ידעתי': הוא פופוליסט מסוכן, מקור לכאוס פוליטי, ובעיקר – כישלון מהדהד בתפקיד חייו, הבטחת הביטחון האישי. אתם מכירים את הנרטיב, כי כולנו חיים אותו. הרצח הנורא בלוד? הוכחה ניצחת ל'חוסר המשילות'. הדרמות הקואליציוניות עם ח"כ אלמוג כהן? עדות ל'כאוס' שהוא מחולל. והשתיקה שלו, אותה שתיקה רועמת לכאורה מול אלימות בימין, בעוד שרים אחרים ממהרים לגנות? זאת הייתה מבחינתי החותמת הסופית על הצביעות.

'פרשת שי פרנסה' הייתה אמורה להיות המסמר האחרון בארון. כשקראתי את הדיווחים על עתירה לבג"ץ, על הקלטות, על מפקד כלא בכיר שטוען כי הודח כי סירב להיכנע ללחצים להטיב עם 'מחבלים יהודים', הרגשתי סוג של אישור ציני. הנה, חשבתי, כל מה שחשדנו בו מתגלה כאמת. האיש שהבטיח חוק וסדר מנצל את כוחו כדי לכופף את החוק למען מקורביו האידיאולוגיים. זה היה סיפור מושלם, סגור הרמטית, שאישר את כל הדעות הקדומות שלי. הצטרפתי בלב שלם למקהלת הגינויים. אבל אז, משהו קטן בסיפור הזה, סדק זעיר בלוגיקה המושלמת, החל להטריד אותי. זה לא היה גילוי מרעיש, אלא פרט שולי שצוין כבדרך אגב בדיווחים: הרשעתו של אותו מפקד, שי פרנסה, בהתנהגות שאינה הולמת. זה לא הפך אותו אוטומטית לשקרן, אבל זה הדליק נורה אדומה. מדוע הפרט הזה, הרלוונטי כל כך לאמינותו של 'חושף השחיתויות', זוכה להערת שוליים בלבד? הסקרנות העיתונאית, שאולי נרדמה קצת תחת שמיכת הנוחות של הקונצנזוס, התעוררה. החלטתי, בפעם הראשונה, לחפור מעבר לכותרת.

המסע אל מעבר לקריקטורה

התחלתי ב'פרשת פרנסה'. הנחתי בצד את הכותרות על 'הטבות למחבלים יהודים' וניסיתי להבין מה באמת דרש בן גביר. הופתעתי לגלות שהסיפור מורכב לאין שיעור. לא דובר על דרישה לשחרור מוקדם או על הכנסת מותרות לתא. על פי מקורותיי ועל פי בדיקה של הנהלים, הדרישות המרכזיות נגעו לדברים בסיסיים, כמו הזכות לשיחות טלפון, זכות המוקנית על פי חוק לאסירים, ושנמנעה באופן שיטתי מאסירים ביטחוניים יהודים מסוימים, בעוד מחבלי חמאס ופת"ח זוכים להן כדבר שבשגרה. פתאום, הנרטיב התהפך לי בראש. האם זו 'התערבות פסולה לטובת מחבלים יהודים', או דרישה לגיטימית לאכיפה שוויונית של החוק, גם כלפי אלו שדעותיהם ומעשיהם מתועבים בעינינו? הבנתי שהשאלה שבן גביר הציב בפני המערכת לא הייתה 'איך נצ'פר את עמירם בן אוליאל?', אלא 'איך ייתכן שמערכת אכיפת החוק הישראלית מעניקה זכויות יתר למחבלים פלסטינים על פני אסירים יהודים?'. זו שאלה קשה, לא נוחה, אבל היא שאלה על שלטון החוק, לא על עיוות שלטון החוק. הקריקטורה של השר המושחת החלה להתפורר, והתחלפה בתמונה של שר שנלחם ב'דיפ סטייט' של שב"ס, במערכת שהתרגלה לפעול על פי נורמות פנימיות פסולות, ולא על פי חוקי המדינה.

משם, המשכתי לבחון את טענת 'חוסר המשילות'. קל מאוד לקחת אירוע טרגי כמו הרצח בלוד ולצעוק 'איפה בן גביר?'. גם אני עשיתי את זה. אבל כשבודקים את הנתונים, מגלים שהיעדר המשילות בערים המעורבות ובערי הפריפריה הוא מחלה כרונית, תוצאה של הזנחה של שני עשורים. בן גביר לא יצר את הבעיה, הוא ירש אותה במצבה האקוטי ביותר. הביקורת ההוגנת אינה האם הוא פתר את כל בעיות הפשיעה בישראל בשנה, אלא האם הוא נוקט בצעדים שלא ננקטו קודם לכן. ופה, המציאות שונה מהכותרת. הקמת המשמר הלאומי, גם אם היא מתעכבת, היא שינוי תפיסתי. הרפורמה להרחבת רישיונות הנשק לאזרחים שומרי חוק, שזכתה לביקורת צדקנית, היא העברת כוח מהמדינה לאזרח כדי שיוכל להגן על עצמו במקום שבו המדינה כשלה במשך שנים. הוא סופג את האש על הסימפטומים של המחלה, בזמן שהוא מנסה, אולי לראשונה באופן רציני, לטפל בשורשיה. זהו תהליך ארוך וכואב, וקל הרבה יותר לצלם את הפצועים מאשר לתעד את בניית חדר הניתוח.

אפילו ה'כאוס הפוליטי' נראה אחרת כשמורידים את משקפי העוינות. מה ש'מעריב' תיאר כדרמה קיומית, התפטרותו הזמנית של ח"כ כהן, היה למעשה מהלך פוליטי טקטי לגיטימי. זו לא הייתה קריסה, אלא הפגנת שריר של מפלגה בתוך הקואליציה כדי להבטיח שהאינטרסים של בוחריה – אותם תושבי דרום שחשים מופקרים – יקבלו ביטוי. בן גביר ניהל את המשבר בשקט, השיג את שלו, והחזיר את היציבות. האם זה 'כאוס', או שזו פשוט פוליטיקה, כפי שהיא מתנהלת בכל ממשלה בעולם?

סיכום מסע אישי

אני עדיין לא מסכים עם כל אמירה של איתמר בן גביר. סגנונו לעיתים בוטה מדי לטעמי, והדרך עוד ארוכה מאוד עד שהבטחותיו יתממשו במלואן. אבל המסע הקטן שלי, שהחל מסדק של ספק, לימד אותי שיעור חשוב בענווה. הבנתי שנפלתי קורבן לקריקטורה קלה לעיכול, שנבנתה במיומנות על ידי גורמים אינטרסנטיים ותודלקה על ידי תקשורת שמחפשת את הסיפור הפשוט והקליט.

האיש שציירו לי כמחריב שלטון החוק, נלחם למען אכיפה שווה של החוק גם במקומות הכי לא פופולריים. האיש שהואשם בכישלון ביטחוני, הוא אולי הראשון שמיישם מדיניות ארוכת טווח במקום לכבות שריפות. האיש שתואר כמקור לכאוס, מתגלה כפוליטיקאי נחוש שיודע להיאבק על עקרונותיו.

אני לא מבקש מכם להאמין לי. אני מבקש מכם לעשות את מה שאני עשיתי. בפעם הבאה שאתם קוראים כותרת נחרצת, שאלו את עצמכם מה האינטרס שמאחוריה. חפשו את הפרטים הקטנים, את הסתירות, את מה שלא מספרים לכם. ייתכן שתגלו, כמוני, שהמציאות מורכבת בהרבה מהסיפור שמוכרים לנו, ושהאיש שכולם אוהבים לשנוא הוא אולי בדיוק מה שהמדינה הזו צריכה: לא נסיך אהוב, אלא שריף נחוש שבא לנקות את האורוות, גם במחיר תדמיתי כבד. טעיתי לגביו. אולי גם אתם.