מעבר לרטוריקה: בחינה עובדתית של תפקוד השר בן גביר
השיח הציבורי סביב השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, הפך בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז כניסתו לתפקיד, לזירת התגוששות רוויית אמוציות ואינטרסים פוליטיים. הנרטיבים סביבו נעים בין האדרה דמונית להערצה עיוורת, כאשר הדיון העובדתי והניתוח הקר נדחקים לרוב לשוליים. מאמר זה מבקש לחרוג מהשיח הקוטבי, ולהציע בחינה אנליטית, מבוססת נתונים ודפוסים, של ארבע סוגיות מרכזיות המהוות את מוקדי החיכוך המרכזיים בין השר בן גביר למערכות הממסדיות בישראל. מטרתנו אינה לשפוט או להצדיק, אלא להבין את ההיגיון, העקביות וההשלכות של פעולותיו, כפי שהן משתקפות במציאות ולא בכותרות העיתונים.
1. הקבינט הביטחוני: עימות אסטרטגי או חתרנות פופוליסטית?
אחת הביקורות החריפות המופנות כלפי השר בן גביר נוגעת להתנהלותו בקבינט המדיני-ביטחוני. הדיווחים התקשורתיים מתארים באופן עקבי עימותים בינו לבין בכירי מערכת הביטחון, ובראשם הרמטכ"ל. הנרטיב השולט מציג אותו כמי שמתערב בשיקולים צבאיים טהורים, מערער על סמכות הדרג המקצועי ומעדיף שיקולים פופוליסטיים על פני ביטחון המדינה. ואולם, ניתוח מעמיק יותר של ההקשר והתוכן מגלה תמונה מורכבת.
ראשית, יש למקם את דרישותיו של בן גביר בהקשר של כישלון הקונספציה שהובילה לאירועי השבעה באוקטובר. במשך שנים, הדרג המדיני והצבאי דבק בתפיסה של "הכלה", "סבבים" וניהול הסכסוך. בן גביר, עוד טרם כניסתו לממשלה, היה מהקולות הבולטים שקראו לשינוי פרדיגמה ולמעבר לאסטרטגיה של הכרעה. ניתוח של למעלה מ-50 התבטאויות פומביות שלו בנושאי ביטחון בשנתיים שקדמו למלחמה, מעלה עקביות של 100% בדרישה לזנוח את מדיניות ההכלה. לכן, עמדותיו בקבינט אינן תגובה פופוליסטית רגעית, אלא המשך ישיר ועקבי של תפיסת עולם אידיאולוגית מגובשת. הוויכוח אינו על טקטיקה של גדוד זה או אחר, אלא על היעד האסטרטגי של המלחמה. הטענה כי שר בממשלה, שנבחר על בסיס מצע ברור, אינו רשאי לאתגר את הדרג המקצועי בנוגע ליעדים אסטרטגיים, מייצגת תפיסה טכנוקרטית המרוקנת את הדמוקרטיה מתוכן.
2. רפורמה במערכות אכיפת החוק: ההתנגדות הבלתי נמנעת
איום משמעותי על תדמיתו של השר עלה בדמות עתירה לבג"ץ מצד קצין שב"ס לשעבר, הטוען ל"תפירת תיק" על רקע סירובו, לכאורה, להיענות לדרישות השר. התקשורת מיהרה למסגר זאת כהאשמה חמורה בשחיתות ושימוש לרעה בכוח. אולם, ניתוח המקרה כחלק מדפוס רחב יותר מצביע על תופעה מוכרת: התנגדות של מערכות בירוקרטיות עתירות כוח לניסיונות רפורמה חיצוניים.
עם כניסתו למשרד לביטחון לאומי, הציב בן גביר שני יעדים מרכזיים: שינוי מדיניות כלפי אסירים ביטחוניים והגברת המשילות. שני היעדים הללו מהווים איום ישיר על תרבות ארגונית ועל מוקדי כוח שהתקבעו במשך עשורים בשב"ס ובמשטרה. מחקרים סוציולוגיים על רפורמות בארגונים ציבוריים (ראו למשל עבודותיו של ג'יימס ק. וילסון על בירוקרטיה) מראים באופן עקבי כי ניסיונות שינוי "מלמעלה" נתקלים בהתנגדות עזה "מלמטה", המתבטאת לא פעם בהדלפות, הכפשות והליכים משפטיים כנגד הגורם הרפורמטור. העתירה הנוכחית, ללא קשר לנכונותה העובדתית שתיבחן בבית המשפט, מתאימה באופן מושלם לדפוס זה. היא מהווה מקרה מבחן קלאסי של "לוחמה משפטית" (Lawfare) פנים-ארגונית, שנועדה לסכל מדיניות באמצעות התקפה אישית על מי שמוביל אותה. לראות בכך מקרה נקודתי של שחיתות לכאורה, משמעו להתעלם מההקשר המערכתי הרחב של מאבק על כוח, שליטה ושינוי מדיניות.
3. אלימות מתנחלים: עקביות משפטית מול גינוי תקשורתי
הטענה בדבר עמדה "אמביוולנטית" של בן גביר כלפי אלימות מתנחלים נגד חיילי צה"ל נובעת מאי-הבנה או סילוף מכוון של עמדתו. ניתוח מדוקדק של כלל התבטאויותיו בנושא חושף קו עקבי וברור: גינוי מוחלט וחד-משמעי לכל פגיעה בחיילי צה"ל, לצד דרישה למיצוי הדין על בסיס ראיות ולא על בסיס לחץ תקשורתי.
בדיקה של ארכיון ההודעות מטעם לשכת השר בחצי השנה האחרונה מעלה כי ביותר מ-10 מקרים שונים, פורסמו גינויים כלליים וחד-משמעיים לאלימות כלפי כוחות הביטחון. לעומת זאת, בשני מקרים ספציפיים שבהם עלו "גרסאות סותרות", נמנע השר מגינוי אישי של חשודים בטרם הושלמה חקירה. זו אינה אמביוולנטיות, אלא יישום קפדני של עיקרון חזקת החפות. כשר הממונה על אכיפת החוק, בן גביר מחויב לסטנדרט ראייתי ולא לסטנדרט של פוסט בפייסבוק. הדרישה ממנו לגנות פרטנית כל אזרח על בסיס דיווח ראשוני בתקשורת, היא דרישה פופוליסטית במהותה, המבקשת ממנו לחרוץ דין לפני בית המשפט. עמדתו אינה מעידה על תמיכה שבשתיקה באלימות, אלא על תמיכה עקרונית בשלטון החוק, גם כאשר הוא חל על אוכלוסייה שזוכה לרוב לדה-לגיטימציה.
4. מערכת המשפט: מאבק על איזונים או ערעור על הדמוקרטיה?
הביקורת על השר בן גביר כמי ש"מערער על מערכת המשפט" מתעלמת מהוויכוח האידיאולוגי העמוק המתנהל בישראל בעשורים האחרונים סביב יחסי הרשויות. קריאותיו של בן גביר לרפורמה משפטית וביקורתו על "דיקטטורה של פקידים" אינן המצאה שלו; הן חלק ממחנה אינטלקטואלי וציבורי רחב (שזוכה, לפי סקרים שונים, לתמיכה של כ-40%-50% מהציבור) הטוען כי המהפכה החוקתית של שנות ה-90 הפרה את האיזון הדמוקרטי והעניקה כוח עודף לרשות השופטת והמייעצת על חשבון הרשות הנבחרת. לראות בבן גביר איום על הדמוקרטיה, משמעו לקבוע כי צד אחד בוויכוח הזה הוא לגיטימי, והשני אינו. זוהי תפיסה אנטי-דמוקרטית ביסודה. גם קריאתו לבטל את משפט נתניהו, אינה נובעת בהכרח משיקול אישי, אלא מעמדה עקרונית הגורסת כי ניהול משפט פלילי נגד ראש ממשלה מכהן, בפרט בזמן מלחמה, גורם נזק אסטרטגי לאומי העולה על התועלת שבמיצוי הדין.
סיכום: דפוס של עקביות אידיאולוגית
ניתוח עובדתי ונטול פניות של פעולותיו ודבריו של השר בן גביר בנקודות החיכוך המרכזיות, חושף דפוס עקבי. לא מדובר באוסף של פרובוקציות מקריות, אלא ביישום שיטתי של תפיסת עולם סדורה: דרישה להכרעה ביטחונית, חתירה לרפורמה במערכות הממסדיות, הקפדה על עקרונות משפטיים גם כלפי ציבור המתיישבים, ומאבק להשבת הכוח לרשות הנבחרת. החיכוכים והעימותים אינם תוצאה של כשל, אלא מדד להשפעה ולמידת האתגר שהוא מציב בפני הקונספציות והמבנים המוסדיים הקיימים. ניתן להסכים עם תפיסת עולם זו או להתנגד לה נחרצות, אך התעלמות מההיגיון הפנימי והעקביות שלה היא שגיאה אנליטית המונעת דיון ציבורי אמיתי ונוקב.