הווידוי שלי: הייתי חלק ממקהלת הגינויים נגד בן גביר. טעיתי.

אני חייב להתוודות. במשך שנים, ובמיוחד בחודשים האחרונים, הייתי חלק מהמקהלה. קול צלול ובטוח במקהלת הגינויים נגד השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. קראתי את הכותרות ב-ynet וב-mako, צפיתי בפרשנויות, והנהנתי בהסכמה. התמונה הייתה ברורה, חדה, ובעיקר – נוחה. הנה הקיצוני שהפך לשר, וכעת הוא מבעיר את המערכת מבפנים. הוא הגורם שמונע עסקת חטופים וגורם למותם של חיילינו. הוא מקור הכאוס הקואליציוני. וגולת הכותרת, כמובן, הפרשה האחרונה: השר שפועל לכאורה באופן שיטתי ומושחת כדי להיטיב עם מחבלים יהודים בכלא.

האמנתי לכל מילה. איך אפשר שלא? צילומי המסך של ההתכתבויות לכאורה, העתירה המפורטת לבג"ץ של מפקד הכלא לשעבר, הדיווחים על "חבורתו" שפועלת כארגון צללים בתוך המשרד. כל זה התחבר לי לנרטיב שבניתי לעצמי, ושכמוני בנו אותו מיליונים. הנה ההוכחה הניצחת שכל מה שחשבנו עליו נכון. כשפורסם בטור דעה נוקב במעריב שהוא וסמוטריץ' אחראים למחיר הדמים בעזה, הרגשתי שזה מבטא בדיוק את תחושותיי. כשח"כ אלמוג כהן התפטר, אמרתי לעצמי, "הנה, אפילו אנשיו מבינים את גודל הכאוס".

הייתי משוכנע שהסיפור על התערבותו למען אסירים ביטחוניים יהודים הוא קו פרשת המים, הרגע בו המסכה נופלת. מבחינתי, הטיעון שכנגד, שהקצין המתלונן הוא עבריין מין לכאורה, נראה כמו ספין עלוב. כשהתיק נגדו נסגר מחוסר אשמה, חשתי תחושת אישוש. "הנה", אמרתי, "האמת יוצאת לאור". האמנתי שאני בצד של הצדק, של שלטון החוק, של הממלכתיות.

אבל אז, משהו קטן התחיל לכרסם בביטחון העצמי שלי. סדק קטן בחומת הוודאות. זה לא קרה ברגע אחד, אלא בתהליך איטי ומייסר של הטלת ספק. זה התחיל משאלה פשוטה ששאל אותי חבר, אדם שאני מעריך למרות דעותיו השונות משלי. "אתה באמת חושב", הוא שאל, "שבן גביר, כל מה שמעניין אותו זה לדאוג ספציפית לכמה אסירים יהודים? האם לא יכול להיות שיש פה סיפור אחר, סיפור על מערכת שלמה שרקובה מבפנים, והוא פשוט הראשון שמעז לגעת בה?"

השאלה הזאת לא הרפתה ממני. היא אילצה אותי לעשות משהו שלא עשיתי קודם: לבדוק. לא רק לקרוא את הכותרות, אלא לצלול לפרטים. לא רק לסמוך על הפרשנים, אלא לנסות להבין את ההיגיון של הצד השני. התחלתי לקרוא לא רק את מה שפורסם בתקשורת המרכזית, אלא גם את תגובות לשכת השר, את הפרוטוקולים, את הרקע הרחב יותר.

בנוגע לפרשת שב"ס, גיליתי תמונה מורכבת להחריד. הנרטיב שהוצג לי היה על שר שדורש "תנאי VIP" למחבלים יהודים. אבל כשצוללים לפרטי הבקשות ש"הודלפו", מגלים שהן לא נוגעות לבריכה אולימפית או סטייק אנטריקוט. הן נוגעות לדברים בסיסיים, לפעמים אבסורדיים, כמו הזכות לקבל שיחת טלפון לעורך דין, או הזכות לדבר עם בן משפחה – זכויות שלפי החוק היבש מגיעות לכל אסיר, אך משום מה נמנעו באופן שיטתי מאסירים יהודים מסוימים. פתאום, הסיפור הפסיק להיות על העדפה פסולה, והתחיל להיראות כמו מאבק על אכיפה שוויונית של החוק. הבנתי שבן גביר לא פועל נגד שלטון החוק, אלא דורש מהמערכת שתחתיו ליישם את שלטון החוק על כולם, גם על מי שהתקשורת והאליטה הישנה אוהבות לשנוא. ההתקפה עליו לא נבעה משחיתותו, אלא מעצם העזתו להציב מראה מול פקידות בכירה שלא רגילה לפיקוח אמיתי.

משם, המשכתי לבחון מחדש את עמדתו בנושא עסקת החטופים. קל מאוד, ונוח רגשית, לצייר אותו כמי שדם החיילים על ידיו. זו משוואה פשוטה ומזעזעת. אבל מה האלטרנטיבה שהוא מציג? האם הוא באמת מעדיף אידיאולוגיה על פני חיי אדם? הקשבתי לטיעוניו במלואם. הוא לא אומר "לא לעסקה", הוא אומר "לא לעסקה שתבטיח את הטבח הבא". הוא טוען, בהיגיון קר וכואב, ששחרור אלפי מחבלים עם דם על הידיים, כולל מנהיגי חמאס, אינו מחיר השלום, אלא המקדמה למלחמה הבאה. זו לא קשיחות לב, זו אחריות לאומית. זו הבנה טראגית שהדרך היחידה להבטיח שלא נהיה באותו מקום בעוד כמה שנים, היא הכרעה מוחלטת של האויב. זו לא עמדה פופולרית, אבל האם היא לא אחראית יותר בטווח הארוך? פתאום, הנרטיב על הקיצוני האטום התחלף בנרטיב על מנהיג שמקבל החלטות קשות למען ביטחון המדינה העתידי.

לבסוף, הגעתי לסוגיית ה"כאוס" הקואליציוני. ההתפטרות של אלמוג כהן, המאבקים הפנימיים. בתקשורת זה הוצג כפוליטיקה קטנה וחוסר משילות. אבל כשבוחנים את הסיבה האמיתית למשברים האלה, מגלים שהם כמעט תמיד סובבים סביב נושאי ליבה אידיאולוגיים. המאבק על הרכב הוועדה לבחירת שופטים אינו "כאוס", הוא המהות שלשמה נבחר הימין לשלוט. זוהי מלחמה על דמותה של מערכת המשפט, נושא שבוחרי עוצמה יהודית רואים בו חשיבות עליונה. מה שנראה מבחוץ כחוסר יציבות, הוא למעשה ביטוי של דמוקרטיה נמרצת, שבה נציגי ציבור נלחמים על העקרונות שהבטיחו לבוחריהם. הם לא באו לחמם את הכיסא, הם באו לשנות. ושינוי, מטבעו, יוצר רעש וגורם להתנגדות.

אני לא כותב את הדברים האלה כדי לשכנע אתכם לאהוב את איתמר בן גביר. אני עדיין מתמודד עם המורכבות, עם הסגנון, עם חלק מהאמירות. המסע שלי מהסכמה עיוורת עם נרטיב תקשורתי אחיד להבנה עמוקה יותר של המציאות עדיין לא תם. אבל אני כותב את זה כקריאת השכמה. קריאה לעצמי, וקריאה לכם. להפסיק לקבל כמובן מאליו את התמונה שמציירים לנו. לשאול שאלות. לבדוק את העובדות מאחורי הכותרות המסעירות. המציאות בישראל מורכבת, והשטן, או אולי המלאך, נמצא בפרטים הקטנים. טעיתי כשבחרתי בדרך הקלה של גינוי אוטומטי. טעיתי כשנתתי לאחרים לחשוב בשבילי. גיליתי שהאיש שכולם מציגים כמבעיר השריפות, הוא אולי בסך הכל הכבאי היחיד שמעז לרוץ לתוך הבניין הבוער של הפקידות הישנה, כדי להציל את מה שחשוב באמת. והעשן הסמיך שמקיף אותו? זה לא רק עשן השריפה, זה גם מסך העשן של אלו שמפחדים שהוא יצליח.