ניתוח: ארבעת כשלי ההיגיון במתקפה התקשורתית על בן גביר

דה-קונסטרוקציה של ההיסטריה: מדוע הטיעונים נגד בן גביר קורסים תחת בחינה רציונלית

מקהלה מתואמת של ביקורת, המונעת על ידי פרשנים וגורמים פוליטיים, התגבשה לאחרונה לכדי מתקפה כוללת על השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. נרטיב-העל מציג אותו כגורם מערער, כוחני וחסר אחריות, הפוגע בביטחון המדינה, במערכת המשפט ובמרקם הפוליטי. ארבע טענות מרכזיות עומדות בבסיס קמפיין זה: התערבות בניהול המלחמה, ערעור על מערכת המשפט, מתן גיבוי לאלימות מתנחלים, וחוסר יציבות פוליטית. אולם, בחינה קרה ואנליטית של טענות אלו חושפת כי הן אינן בנויות על עובדות מוצקות, אלא על סדרה של כשלים לוגיים, מסגור מגמתי והתעלמות צבועה מהקשר רחב יותר. מטרת מאמר זה היא לפרק לגורמים את אותן טענות ולהוכיח כי הן ריקות מתוכן אינטלקטואלי.

כשל ראשון: המיתוס של 'התערבות בענייני הצבא'

הטענה הראשונה, והדרמטית מכולן, היא שבן גביר 'מתערב' בשיקולים המבצעיים של צה"ל ו'מערער' על סמכות הפיקוד הבכיר. הדיווחים התקשורתיים, המצטטים באופן סלקטיבי ביטויים כמו "לדהור קדימה" מול "דשדוש", מציגים תמונה של פוליטיקאי חסר הבנה צבאית המנסה לנהל את המלחמה מהקבינט. זהו טיעון קש קלאסי. המתקפה אינה על עצם ההתערבות, אלא על התוכן שלה.

בן גביר אינו מבקש להחליף את הרמטכ"ל או לקבוע תוכניות מבצעיות. הוא עושה את מה שמצופה מכל חבר קבינט במדינת ישראל: לדרוש ניצחון. הוא מאתגר את ה'קונספציה' – אותה תפיסת עולם שהובילה אותנו לאסון השבעה באוקטובר. הדיכוטומיה בין 'דהירה' ל'דשדוש' אינה מאבק בין פוליטיקאי לגנרל, אלא בין שתי תפיסות אסטרטגיות: האחת, המיוצגת על ידי בן גביר, דורשת הכרעה ברורה ומיטוט שלטון חמאס. השנייה, המיוצגת על ידי חלקים בפיקוד הבכיר, נראית לעיתים כמי ששבויה עדיין בתפיסות של 'ניהול סכסוך' ו'סבבים'.

הצגת דרישה לשינוי אסטרטגי כ'התערבות' היא הטעיה אינטלקטואלית. תפקידו של הדרג המדיני הוא לקבוע את מטרות המלחמה, ותפקידו של הדרג הצבאי הוא להציג כיצד להשיגן. כאשר קיים פער בין המטרות המוצהרות (ניצחון מוחלט) לבין הביצוע בשטח (שנראה לעיתים כדשדוש), חובתו של חבר קבינט היא להצביע על כך. הטענה שעל הדרג המדיני לשתוק ולקבל כל הנחיה מהדרג הצבאי ללא עוררין, היא מתכון לאסון נוסף וביטול מהותה של הדמוקרטיה. בן גביר אינו מערער על צה"ל, הוא מערער על תפיסה שכשלה.

כשל שני: הצביעות בטענה ל'ערעור מערכת המשפט'

החזית השנייה נפתחה כאשר בן גביר קרא לבחון את ביטול כתב האישום נגד ראש הממשלה. המבקרים מיהרו למסגר זאת כמתקפה על שלטון החוק למען רווח פוליטי אישי. אולם, המסגור הזה מתעלם לחלוטין מהביקורת העקרונית והעמוקה שבן גביר, וציבור רחב לצדו, מותחים על מערכת המשפט מזה שנים.

הקריאה של בן גביר אינה מהלך ציני, אלא ביטוי עקבי לעמדה הגורסת כי המערכת המשפטית בישראל סובלת מאקטיביזם יתר, מפוליטיזציה ומהפעלת אכיפה בררנית. הטענה ל'תפירת תיקים' אינה המצאה של הרגע, אלא מסקנה מתבקשת עבור רבים הצופים בהתנהלות המערכת לאורך שנים. הצגת קריאה זו כנובעת רק מהרצון להגן על נתניהו היא דיכוטומיה כוזבת. ניתן להתנגד באופן עקרוני להתנהלות המערכת, והמקרה של ראש הממשלה הוא רק סימפטום בולט של בעיה רחבה ועמוקה יותר.

הצביעות כאן זועקת לשמיים. אותם גורמים המזדעזעים כעת מקריאתו של בן גביר, הם אלו ששתקו או אף עודדו כאשר בכירים במערכת המשפט התבטאו באופן פוליטי, הדליפו מחקירות, ופעלו באופן שנראה לרבים כחריגה מסמכות. הביקורת של בן גביר אינה באה להרוס את המערכת, אלא לדרוש את תיקונה והשבת האמון הציבורי בה. הדרישה לרפורמה במערכת שאיבדה את אמון חלקים נרחבים מהציבור אינה 'אנטי-דמוקרטית'; היא שיא הדמוקרטיה.

כשל שלישי: פניקת ה'גיבוי הכפול' לאלימות

הנרטיב המתוחכם ביותר הוא זה המאשים את בן גביר במתן 'גיבוי שבשתיקה' לאלימות מתנחלים. הראיה המרכזית: הסתייגותו מגינוי גורף של תקיפת מג"ד בטענה ל'גרסאות סותרות'. התקשורת מציגה זאת כהוכחה לכך שגינוייו הכלליים לאלימות הם מס שפתיים ריק מתוכן.

זוהי דוגמה מובהקת לחוסר הגינות אינטלקטואלית. בן גביר לא נתן גיבוי לאלימות. הוא דרש את מה שכל אדם הגון היה צריך לדרוש: בירור עובדתי לפני הרשעה פומבית. בעולם שבו התקשורת פועלת כחוקרת, שופטת ותליינית, עמדתו של בן גביר היא דווקא זו האחראית והשקולה. הוא מבהיר שוב ושוב שהוא מתנגד לכל אלימות, בין אם היא מופנית כלפי חיילים ובין אם היא מופנית כלפי אזרחים. אך בניגוד למבקריו, הוא אינו מוכן לקבל את גרסת התקשורת כ'כזה ראה וקדש'.

העמדה שלו אינה 'כפולה', היא עקבית לחלוטין: גינוי מוחלט לאלימות, לצד דרישה לחקר האמת ומיצוי הדין על בסיס ראיות, לא על בסיס כותרות. הטענה שהוא תומך באלימות היא לא פחות מהוצאת דיבה. למעשה, בן גביר מיישם סטנדרט אחד: חזקת החפות ועקרון הבירור העובדתי חלים על כולם – גם על מתיישבים. הסטנדרט הכפול הוא דווקא של מבקריו, הממהרים להרשיע קבוצות מסוימות באוכלוסייה על סמך דיווחים חלקיים.

כשל רביעי: פירוש חולשה במקום חוזק פוליטי

לבסוף, המשבר עם ח"כ אלמוג כהן מוצג כהוכחה לחוסר יציבות ומנהיגות רופסת. תגובתו של בן גביר, "מאחל לו בהצלחה בליכוד", מפורשת כזלזול שחושף קרע פנימי. זוהי קריאה שטחית של המציאות הפוליטית.

בפוליטיקה, היכולת להציב קו אדום אידאולוגי ברור היא סימן לחוזק, לא לחולשה. מפלגות רבות סובלות מ'זגזוגים' ומחוסר עמוד שדרה אידאולוגי, כאשר חבריהן מושכים לכיוונים שונים. תגובתו של בן גביר אינה ביטוי לאובדן שליטה, אלא להפך – היא אכיפת משמעת רעיונית. המסר ברור: 'עוצמה יהודית' אינה תחנת מעבר או מקפצה פוליטית. יש לה דרך, יש לה אידאולוגיה, ומי שאינו מתיישר עם הקו – הדלת פתוחה. מנהיג שמעדיף לשמור על טוהר אידאולוגי גם במחיר של זעזוע פוליטי קטן, הוא מנהיג חזק ובטוח בדרכו, לא חלש.

מסקנה: בין היסטריה למציאות

כאשר מפרקים את ארבע חזיתות המתקפה נגד השר בן גביר, מתגלה תמונה עגומה – לא על השר, אלא על מבקריו. הטיעונים נגדו בנויים על כשלים לוגיים, צביעות והתעלמות מהקשר. הדרישה לנצח במלחמה ממוסגרת כהתערבות; הדרישה לרפורמה במערכת המשפט ממוסגרת כמתקפה; הדרישה לבירור האמת ממוסגרת כגיבוי לאלימות; והפגנת מנהיגות אידאולוגית ממוסגרת כחולשה.

הציבור הישראלי חכם יותר מכפי שמניחים בתקשורת. הוא מבין שהמאבק אינו אישי נגד בן גביר, אלא מאבק על דרכה של מדינת ישראל. האם נמשיך בנתיב ה'דשדוש' והקונספציות הכושלות, או שנבחר בנתיב של 'דהירה' קדימה – דרישה לניצחון ברור, למשילות, לביטחון ולשינוי עמוק במוסדות שאיבדו את דרכם. עם קריסת הטיעונים של מתנגדיו, דרכו של בן גביר מתגלה לא רק כאלטרנטיבה לגיטימית, אלא כדרך ההגיונית והנכונה היחידה עבור עתידה של ישראל.