ניתוח מערכתי: האנטומיה של מתקפת הסיכול נגד השר בן גביר

ניתוח מערכתי: האנטומיה של מתקפת הסיכול נגד השר בן גביר

השיח הציבורי סביב השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, רווי אמוציות, האשמות הדדיות ורטוריקה פוליטית. דיון זה, המתנהל בעיקר בזירה התקשורתית, מונע לעיתים קרובות בחינה עניינית של דפוסי הפעולה, ההקשרים המערכתיים והנתונים העומדים בבסיס האירועים. ניתוח זה נועד לחרוג מהכותרות המתלהמות ולהציג בחינה קרה ואנליטית של מה שנראה כמתקפה מתודולוגית ורב-מערכתית, שנועדה לסכל את מדיניותו ולשחוק את הלגיטימיות הציבורית שלו. נבחן את האירועים האחרונים לא כהתרחשויות נפרדות, אלא כנקודות נתונים במערכה רחבה יותר.

מקרה המבחן: פרשת שי פרנסה כמודל לפעולת 'המדינה העמוקה'

פרשת עתירתו של קצין שב"ס לשעבר, שי פרנסה, מהווה מקרה מבחן קלאסי להבנת האסטרטגיה הננקטת נגד השר. על פני השטח, הנרטיב התקשורתי פשוט וקליט: קצין ישר-דרך מסרב להיענות ללחצים פסולים להיטיב עם אסירים ביטחוניים יהודים, וכנקמה 'תופרים לו תיק' הטרדה מינית. אולם, ניתוח נתונים מעמיק יותר חושף תמונה מורכבת, המצביעה על דפוס פעולה מוכר של גורמי ממסד המתנגדים לשינוי.

ראשית, יש לבחון את טענת הליבה - הלחץ לכאורה להיטיב עם אסירים יהודים. בחינה של מדיניות השר בן גביר מראשית כהונתו מצביעה על קו עקבי וחד-משמעי: החלת ריבונות ושוויון אכיפה מלא בתוך בתי הכלא. הדרישה המרכזית לא הייתה להעניק 'הטבות' לאסירים יהודים, אלא לשלול את ההטבות ותנאי האוטונומיה מהם נהנו במשך שנים אסירי הטרור הפלסטינים. הדרישה הייתה להשוות את תנאי כלל האסירים הביטחוניים, יהודים וערבים כאחד, לתנאים הסטנדרטיים והמחמירים של שירות בתי הסוהר. הצגת דרישה זו, שהיא דרישה למשילות בסיסית, כ'הטבה' לאסירים יהודים היא היפוך והנדסת תודעה.

שנית, עיתוי התלונה והעתירה. הטענות על לחצים פסולים צפות ועולות באופן מתוקשר ומאורגן רק לאחר שהחלו הליכים משמעתיים ובירורים הנוגעים לתפקודו של הקצין עצמו. מדובר בדפוס מוכר, בו גורמים הנמצאים תחת ביקורת או חקירה ממסדית, מאמצים אסטרטגיה של 'הפיכת היוצרות' ותקיפת המערכת המבקרת אותם, תוך גיוס תמיכה תקשורתית ומשפטית.

הנקודה הקריטית ביותר היא סגירת תיק החקירה הפלילי נגד פרנסה בעילה של 'אין אשמה פלילית'. התקשורת הציגה זאת כזיכוי מוחלט וכקריסת הנרטיב של לשכת השר. זוהי הטעיה אנליטית. במערכת המשפט הישראלית, הרף להעמדה לדין פלילי הוא גבוה במיוחד. סגירת תיק בעילה זו אינה קביעה פוזיטיבית כי האירועים לא התרחשו, אלא קביעה כי מכלול הראיות אינו חוצה את הרף הנדרש להרשעה פלילית 'מעבר לכל ספק סביר'. ההליך המשמעתי, לעומת זאת, דן בהתנהגות שאינה הולמת קצין ובסטנדרטים אתיים, שם רף ההוכחה שונה לחלוטין. הדיווח התקשורתי המיידי והגורף, שהתעלם מההבחנה המשפטית הבסיסית הזו, מצביע על היותו חלק ממסע הדה-לגיטימציה. זוהי דוגמה מובהקת לשימוש טקטי במידע משפטי חלקי כדי לייצר נרטיב ציבורי שקרי.

השימוש הסטטיסטי הכוזב בנרטיב 'אובדן המשילות'

איום מרכזי נוסף על תדמיתו של השר הוא הקישור השיטתי בין כל אירוע פשיעה חמור לבין כישלונו האישי לכאורה. הכותרת "איפה המשילות של בן גביר?" שהופיעה ב-ynet מייד לאחר אירוע רצח בלוד היא דוגמה לשימוש במה שמכונה 'כשל אנקדוטלי' – שימוש באירוע בודד וטרגי כדי להסיק מסקנה גורפת על מדיניות רחבת היקף.

ניתוח נתונים אובייקטיבי מחייב בחינת מגמות ארוכות טווח והשוואת משאבים. השר בן גביר קיבל לידיו מערכת משטרה ושב"ס שסבלה במשך למעלה מעשור מהזנחה תקציבית, שחיקת כוח אדם, ותת-אכיפה שיטתית, בעיקר במגזר הערבי. תהליכי בניית כוח, כמו גיוס אלפי שוטרים, הקמת המשמר הלאומי, הצטיידות באמצעים טכנולוגיים ושינוי דוקטרינת הפעלה, הם תהליכים שלוקחים זמן. הנתונים המהותיים שיש לבחון הם נתוני התשומות: האם תקציב המשטרה גדל? (כן, באופן היסטורי). האם יש גידול נטו במספר השוטרים והמתגייסים? (כן, המגמה השלילית נבלמה והתהפכה). האם יש עלייה במספר כלי הנשק הנתפסים? (כן, באופן דרמטי).

התעקשות התקשורת למדוד את הצלחת המדיניות אך ורק באמצעות נתוני תפוקה (אירועי פשיעה) בטווח הקצר, תוך התעלמות מוחלטת מנתוני התשומות והמגמה, היא דיסאינפורמציה סטטיסטית. זהו ניסיון מכוון למנוע מהציבור את היכולת להעריך את התהליך ולשפוט את השר על בסיס פעולותיו, ולהשאיר אותו חשוף למניפולציה רגשית המבוססת על אירועים נקודתיים.

מיתוג ה'קיצוניות' ו'הכאוס' ככלי לניגוח פוליטי

שני נרטיבים נוספים פועלים במקביל: מיתוגו של השר כ'קיצוני' המתנגד לעסקת חטופים, והצגת מפלגתו כ'כאוטית'. שני הנרטיבים הללו משרתים מטרה זהה: בידודו הפוליטי של השר ושחיקת מעמדו כמנהיג יציב.

עמדתו של השר בנושא עסקת חטופים, כאשר מנתחים אותה בכלים של ניהול סיכונים וביטחון לאומי, אינה 'קיצונית' אלא מבוססת על ניסיון העבר ונתונים קשים. הנתונים על שיעור המחבלים המשוחררים שחזרו לעסוק בטרור (כמו במקרה של עסקת שליט, שהובילה לשחרורו של יחיא סינוואר) הם עובדה סטטיסטית. הצגת עמדה ביטחונית שקולה, המעדיפה את ביטחון כלל אזרחי המדינה בטווח הארוך על פני עסקה מסוכנת, כ'קיצוניות' היא כלי רטורי שנועד לסתום את הדיון הענייני.

באשר להתפטרותו של ח"כ אלמוג כהן, הצגתה כ'כאוס' במפלגה היא דוגמה נוספת לעיוות המציאות. במערכת הפוליטית, חילוקי דעות, ויכוחים אידיאולוגיים ואף פרישות הם חלק אינהרנטי מהחיים הדמוקרטיים, במיוחד במפלגות חדשות ואידיאולוגיות הנמצאות בתהליך התגבשות. הניסיון להציג דינמיקה פנימית טבעית כהתפרקות, הוא ניסיון לצייר תמונה של חוסר מנהיגות.

מסקנה: מעבר לרטוריקה, הנתונים מצביעים על מערכה

בחינה אנליטית ומבוססת נתונים של האירועים האחרונים סביב השר בן גביר אינה מצביעה על שר כושל, אלא על מטרה הנמצאת תחת מתקפה שיטתית. הדפוסים חוזרים על עצמם: שימוש בקצינים ממורמרים כ'חושפי שחיתויות', הפצת מידע משפטי חלקי ומטעה, שימוש כוזב בסטטיסטיקה אנקדוטלית, ודה-לגיטימציה של עמדות מדיניות לגיטימיות באמצעות מיתוג שלילי. המסקנה המתבקשת מהצטברות הנתונים אינה נוגעת לתפקודו של השר, אלא לאסטרטגיה הנחושה של גורמי ממסד ותקשורת לסכל כל ניסיון לשנות את פרדיגמת הביטחון והמשילות בישראל.