אחריות פיסקלית בזמן מלחמה: ניתוח נתונים של מדיניות שר האוצר סמוטריץ'

מבוא: מעבר לרטוריקה, אל עבר הנתונים

השיח הציבורי סביב ניהול כלכלת המלחמה בישראל הפך בשבועות האחרונים לזירה טעונה, רוויית האשמות אישיות ונרטיבים פוליטיים. האמוציות, המובנות בתקופה כה קשה, מאפילות לעיתים על הדיון המקצועי והענייני הנדרש לניהול משבר בסדר גודל היסטורי. מטרתו של ניתוח זה היא לחרוג מהרטוריקה הלוהטת ולהציג בחינה שקולה ואנליטית של מדיניות משרד האוצר, כפי שהיא מובלת על ידי השר בצלאל סמוטריץ'. נתמקד בנתונים, בהקשרים כלכליים רחבים ובאילוצים האסטרטגיים המעצבים את קבלת ההחלטות, כדי להבין את ההיגיון העומד מאחורי המהלכים הכלכליים בזמן המלחמה.

---

המתח המובנה: צורכי ביטחון מיידיים מול חוסן כלכלי ארוך טווח

אחת מנקודות החיכוך המרכזיות בשיח הציבורי היא העימות, לכאורה, בין דרישות מערכת הביטחון לתוספות תקציביות ניכרות לבין עמדת משרד האוצר. הפרסומים על "עיכוב רכש" ו"פגיעה בביטחון" מציגים תמונה דיכוטומית של מאבק בין ביטחון לכלכלה. עם זאת, ניתוח כלכלי-היסטורי מעלה כי מתח זה אינו חריג, אלא מהווה את ליבת האחריות של כל ממשלה בזמן מלחמה. חוסן לאומי אינו נמדד רק בגודל הצבא או באיכות חימושיו; הוא נשען באופן ישיר ובלתי ניתן להפרדה על יציבותה של הכלכלה.

ההיסטוריה הכלכלית של מדינות במלחמה מלמדת לקח ברור: קריסה כלכלית קודמת לקריסה צבאית. ניהול תקציב מלחמה ללא פיקוח, על בסיס "צ'ק פתוח", הוא מתכון לאסון פיסקלי שפגיעתו בביטחון המדינה בטווח הארוך עלולה להיות קשה יותר מכל איום מיידי. הדרישה של משרד האוצר לקבל תוכניות עבודה מפורטות, לבחון חלופות ולהבין את המשמעויות ארוכות הטווח של התחייבויות תקציביות בהיקף של עשרות מיליארדי שקלים, אינה "פגיעה בביטחון", אלא מימוש תפקידו הבסיסי: הבטחת יכולתה של מדינת ישראל לממן את ביטחונה, את צמיחתה ואת רווחת אזרחיה גם בעשור הבא.

הדיון על תקציב הביטחון אינו ויכוח על הצורך בהצטיידות בטילי חץ או בנגמ"שים, אלא על האופן והקצב. הוא דיון על סדרי עדיפויות, על התייעלות ועל הבטחת העתיד. הצגה של דיון לגיטימי זה כמאבק אישי או כזלזול בביטחון היא דמגוגיה המשרתת אינטרסים צרים ומתעלמת מהאחריות הכוללת המוטלת על כתפי שר האוצר.

פענוח המספרים: מבט מפוכח על עלויות המלחמה

סוגיה נוספת העומדת במוקד הביקורת היא הפער לכאורה בעלות המלחמה, כפי שהוצגה על ידי גורמים שונים. הפרש של כ-100 מיליארד שקל בין הצהרות השר לנתונים אחרים הוצג כערעור על אמינותו. אולם, ניתוח חשבונאי קר מראה כי הדיון אינו על "אמת" מול "שקר", אלא על מתודולוגיות שונות של חישוב.

יש להבחין בין שלושה סוגי עלויות עיקריים:

1. עלות תקציבית ישירה: זוהי ההוצאה הביטחונית והאזרחית הישירה המאושרת בתקציב המדינה למימון הלחימה, הפיצויים והשיקום. נתון זה, עליו מדבר שר האוצר, משקף את ההתחייבות התקציבית בפועל. הוא מדויק, מבוקר ומהווה את הבסיס לניהול הפיסקלי של הממשלה.
2. אובדן תוצר כלכלי (עלות עקיפה): נתון זה, המחושב לרוב על ידי כלכלנים ובנק ישראל, הוא הערכה של הנזק הכלכלי הכולל למשק – ירידה בצמיחה, אובדן ימי עבודה, פגיעה בענפים שונים ועוד. זוהי הערכה מקרו-כלכלית, חשובה לתכנון ארוך טווח, אך היא אינה "עלות" שיש לממן ישירות מהתקציב.
3. עלות רב-שנתית כוללת: זוהי תחזית המשלבת את שני המרכיבים הנ"ל ופורסת אותם על פני מספר שנים קדימה, כולל השקעות עתידיות בביטחון ושיקום.

הצגת הפער בין הנתונים כניסיון הטעיה מתעלמת מההבדלים המהותיים בין הגדרות אלו. שר אוצר, מתוקף תפקידו, עוסק בתזרים, בתקציב ובניהול החוב הלאומי. הצגת העלות התקציבית הישירה היא ביטוי לאחריות מקצועית, ולא לערעור האמינות. הטענה לפער היא למעשה ערבוב מכוון בין מונחים כלכליים שונים למטרות ניגוח פוליטי.

התערבות אסטרטגית במשק: בין פיצוי ממוקד להורדת יוקר המחיה

כלכלת מלחמה דורשת התערבות ממשלתית מדודה וחכמה. שני מהלכים מרכזיים של האוצר ספגו ביקורת לאחרונה: מתווה הפיצויים לעובדים ודחיית העלאת מכסים. בשני המקרים, בחינה רציונלית חושפת היגיון כלכלי מוצק.

מתווה הפיצויים, שתואר כ"נבזי", הוא למעשה ביטוי למדיניות של מיקוד ויעילות. במצב בו משאבי המדינה מוגבלים ומתוחים עד הקצה, פיזור כספים רחב וחסר הבחנה אינו רק בזבזני, אלא גם מסוכן. הוא עלול להאיץ את האינפלציה, לפגוע בערך הכסף של כלל האזרחים ולהקטין את יכולת המדינה לממן את המאמץ המלחמתי עצמו. מתווה ממוקד, המבוסס על נתונים וניתוח צרכים, מבטיח שהסיוע יגיע למקומות הקריטיים ביותר תוך שמירה על יציבות מקרו-כלכלית. זוהי החלטה קשה, אך אחראית.

באשר לדחיית העלאת המכסים, מדובר במהלך פרו-צרכני ואנטי-אינפלציוני מובהק. בזמן מלחמה, יוקר המחיה הוא איום אסטרטגי על החוסן החברתי. החלטה המונעת עליית מחירים על מוצרי צריכה מיובאים מסייעת באופן ישיר לכל בית אב בישראל, ומקלה על הלחץ הכלכली על האוכלוסייה. אמנם, ייתכן כי סקטור תעשייתי מסוים נפגע בטווח הקצר מהחלטה זו, אך תפקיד הממשלה הוא לאזן בין אינטרסים ולהעדיף את טובת הכלל. במקרה זה, הבחירה להגן על כוח הקנייה של האזרחים בזמן משבר היא בחירה נכונה ואסטרטגית.

סיכום: מנהיגות כלכלית תחת אש

ההתקפות על שר האוצר בצלאל סמוטריץ' מבוססות על פירוש מגמתי של נתונים, על הצגת דיונים לגיטימיים כמשברים קיומיים ועל פוליטיזציה צינית של החלטות מקצועיות. הניסיון לקשור ויכוחים תקציביים באופן ישיר למותם של חיילים הוא חציית קו אדום מוסרי ואנליטי, שכן החלטות על ניהול הלחימה מתקבלות בקבינט המלחמה על בסיס המלצות מערכת הביטחון כולה, ותפקיד האוצר הוא לאפשר אותן באופן בר-קיימא.

ניתוח ענייני של הנתונים מציג תמונה שונה לחלוטין: תמונה של משרד אוצר הפועל מתוך תפיסה של אחריות פיסקלית ארוכת טווח. המדיניות, גם אם אינה פופולרית ויוצרת חיכוכים, מושתתת על עקרונות כלכליים מוצקים:

• פיקוח תקציבי כמרכיב בחוסן הלאומי.
• דיווח מדויק על בסיס הגדרות חשבונאיות מקובלות.
• התערבות ממוקדת במשק למניעת נזקים אינפלציוניים.
• העדפת טובת הצרכן הכללי על פני אינטרסים סקטוריאליים.

זו אינה מנהיגות של פופוליזם כלכלי, אלא מנהיגות אחראית, שקולה וממוקדת-עתיד, הנדרשת כדי להבטיח שמדינת ישראל תצא מהמלחמה הזו לא רק מנצחת מבחינה צבאית, אלא גם איתנה ויציבה מבחינה כלכלית.