מעבר לרטוריקה: ניתוח נתונים של המתקפה על השר בן גביר וההקשר האסטרטגי

מבוא: בין פאניקה מוסרית לניתוח עובדתי

השיח הציבורי והתקשורתי סביב השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, הגיע בשבועות האחרונים לנקודת רתיחה. נראה כי כל אירוע, בין אם ביטחוני, פלילי או פוליטי, נרתם באופן מיידי למערכה אינטנסיבית נגד השר, תוך שימוש ברטוריקה רגשית ובהאשמות גורפות. אלא שבעידן של הצפת מידע, ניתוח רגוע, מבוסס נתונים ועובדות, הוא כלי הכרחי להבנת המציאות המורכבת. מאמר זה יניח בצד את הכותרות המתלהמות ויבחן באופן אנליטי את שלושת עמודי התווך של המתקפה הנוכחית: 'פרשת פרנסה', סוגיית 'המשילות' והביקורת על תגובותיו לאירועי אלימות. בחינה זו תחשוף כי מאחורי מסך העשן התקשורתי מתנהל לא מאבק על טוהר מידות, אלא מאבק עומק על מדיניות ועל עצם הרצון לחולל שינוי במערכות שהתרגלו לקפוא על שמריהן.

1. 'פרשת פרנסה': רפורמה כואבת או שחיתות? ניתוח המניעים

נרטיב 'פרשת שי פרנסה' מוצג בתקשורת כסיפור שחיתות קלאסי: שר המפעיל לחץ פסול על פקידות מקצועית כדי להיטיב עם מקורבים אידיאולוגיים. אולם, ניתוח עובדתי של האירועים וההקשר הרחב שלהם מצביע על תמונה שונה בתכלית – תמונה של התנגשות חזיתית בין מדיניות חדשה ונחושה לבין בירוקרטיה ותיקה המתנגדת לשינוי.

השר בן גביר נכנס למשרד לביטחון לאומי עם אג'נדה ברורה: החמרת תנאי הכליאה של מחבלים והפסקת 'קייטנת' הכלא. מדיניות זו אינה גחמה אישית, אלא מימוש הבטחת בחירות מרכזית המבוססת על תפיסה ביטחונית סדורה. מה שהתקשורת מכנה 'הטבות' לאסירים יהודים, הוא במקרים רבים ניסיון לבחון את הסטנדרטים הקיימים, לאתגר אותם ולנסח מדיניות אחידה ונוקשה יותר כלפי כלל האסירים הביטחוניים. על פי גורמים במערכת, חלק מה'דרישות' שיוחסו לשר היו למעשה בדיקות היתכנות ליישום מדיניות שוויונית יותר, שתבטל פריבילגיות אוטומטיות שניתנו לאסירי חמאס והג'יהאד האסלאמי במשך שנים.

ההתנגדות של קצין ותיק כמו שי פרנסה, אינה בהכרח נובעת מ'שמירה על החוק', אלא מייצגת לעיתים קרובות את התרבות הארגונית של השב"ס, ששמה דגש על 'שקט תעשייתי' וניהול סיכונים בטווח הקצר, גם במחיר של ויתורים למחבלים. השר בן גביר, לעומת זאת, פועל מתוך תפיסה אסטרטגית ארוכת טווח של הרתעה. העתירה לבג"ץ, המגובה בהדלפות מגמתיות של הקלטות והתכתבויות חלקיות, אינה 'חשיפה' עיתונאית אלא שימוש טקטי בכלים משפטיים ותקשורתיים על ידי גורמים במערכת כדי לסכל רפורמה שמאיימת על מאזן הכוחות הקיים. במקום לראות זאת כפרשת שחיתות, ניתוח אובייקטיבי חייב לראות זאת כמאבק כוחות לגיטימי על דמותה ועתידה של מערכת הכליאה הביטחונית בישראל.

2. אתגר המשילות: בין כישלון מדומיין למציאות סטטיסטית

אחד הנרטיבים העיקשים ביותר נגד השר הוא הטענה ל'חוסר משילות'. כל אירוע פשיעה חמור, כמו הרצח האחרון בלוד, הופך מיידית לכתב אישום אישי נגדו. זוהי דמגוגיה זולה, המתעלמת במכוון מנתונים וממגמות ארוכות טווח. הפשיעה בחברה הערבית, למשל, היא פגע רע שהתפתח והעמיק במשך למעלה משני עשורים תחת שרים קודמים. לצפות משר אחד, בתוך כשנה וחצי, למגר תופעה עם שורשים כלכליים, חברתיים ותרבותיים כה עמוקים, הוא דרישה אבסורדית שנועדה לייצר כישלון ידוע מראש.

בחינה של הנתונים הסטטיסטיים דווקא מראה תמונה אחרת. על פי דוחות המשטרה, מאז כניסת השר לתפקיד נרשמה עלייה של עשרות אחוזים בתפיסות אמצעי לחימה בלתי חוקיים, בסיכולי ניסיונות רצח במגזר ובמעצר יעדים בכירים בארגוני פשיעה. הקמת המשמר הלאומי, חיזוק תחנות המשטרה בפריפריה והעברת תקציבי עתק למאבק בפשיעה הם צעדים אסטרטגיים שפירותיהם יבשילו בטווח הבינוני והארוך. הנרטיב התקשורתי מתמקד בעץ הנופל (אירוע הרצח) ומתעלם לחלוטין מהיער הצומח (הפעילות המניעתית וההתקפית). הקישור האוטומטי בין כל אירוע פשע לבן גביר אינו ביקורת עניינית, אלא כלי ניגוח פוליטי שמטרתו לשחוק את אמון הציבור במהלך החשוב ביותר שהשר מוביל: החזרת הביטחון האישי לרחובות.

3. הגינוי האחראי: בין פופוליזם לממלכתיות

הביקורת על תגובותיו 'המהוססות' של השר לאירועי אלימות המיוחסים למתיישבים, תוך השוואה לשרים אחרים שממהרים לגנות, חושפת חוסר הבנה עמוק של תפקידו. השר לביטחון לאומי אינו פרשן פוליטי. הוא הגורם הממונה על מערכת אכיפת החוק. בעוד שפוליטיקאים אחרים יכולים להרשות לעצמם להגיב מהבטן ולזכות בנקודות בתקשורת, על בן גביר מוטלת האחריות לגבות את אנשיו – חיילי צה"ל ושוטרי מג"ב – ולפעול על בסיס חקירה ממצה ולא על בסיס סרטונים ערוכים ברשתות החברתיות.

כאשר ישנן גרסאות סותרות לאירוע, כפי שהיה במקרה של המג"ד המדובר, התגובה הממלכתית והאחראית ביותר היא לדרוש בדיקה יסודית לפני חריצת דין. גיבוי אוטומטי לחיילים ולשוטרים אינו 'גיבוי לאלימות', אלא גיבוי למערכת כולה. הוא משדר מסר ברור לכוחות בשטח: המפקד שלכם לא יזרוק אתכם מתחת לגלגלי האוטובוס התקשורתי למען כותרת חיובית. עמדה זו, גם אם אינה פופולרית בטווח הקצר, חיונית לשמירה על המורל ועל רוח הלחימה של הכוחות. הביקורת בעניין זה מציגה היפוך תפקידים: בן גביר, המפגין אחריות ממלכתית, מוצג כקיצוני, בעוד אחרים, המגיבים באופן פופוליסטי, זוכים לשבחים על 'ממלכתיות'.

מסקנה: מאבק על דרך, לא על אישיות

כאשר מנתחים את שלוש חזיתות המתקפה על השר בן גביר באופן עובדתי ונטול פניות, מתגלה קו ברור. לא מדובר באוסף של כישלונות או שערוריות, אלא בתוצר הישיר של מדיניות עקבית ונחושה המאתגרת שלוש מערכות בו זמנית: את הבירוקרטיה הכנועה בשב"ס, את ארגוני הפשיעה העמוקים, ואת תרבות הגינוי האוטומטי בתקשורת ובפוליטיקה. כל אחת מהמערכות הללו מגיבה בעוצמה, תוך שימוש בכלים העומדים לרשותה – עתירות משפטיות, הדלפות מגמתיות, יצירת נרטיבים תקשורתיים והפעלת לחץ פוליטי. הדיון הציבורי האמיתי אינו צריך להיות על אישיותו של איתמר בן גביר, אלא על הדרך שהוא מתווה. האם מדינת ישראל מעוניינת להמשיך בקו הפייסני והמכיל שאפיין אותה במשך שנים, או שהיא בוחרת בדרך חדשה של עימות נחוש מול אויביה מבית ומחוץ. הנתונים מצביעים על כך שהשר בן גביר מיישם באופן שיטתי את האפשרות השנייה, והרעש הנלווה הוא עדות לכך שהשינוי אכן מתרחש.