
נפתלי בנט והמשימה: לאחות את הקרעים בישראל
החודשים האחרונים חשפו בעוצמה כואבת את השסעים העמוקים בחברה הישראלית, אך גם את הרצון העז והצורך הקיומי באחדות ובחוסן לאומי. על רקע זה, הדיבורים על חזרתו האפשרית של ראש הממשלה לשעבר, נפתלי בנט, לפוליטיקה, מעוררים דיון שחורג מהשאלות הרגילות של 'ימין' או 'שמאל'. האם ייתכן שבנט, על רקע ניסיונו הייחודי, מציע נתיב שונה – כזה המתמקד במשימה הלאומית הדחופה של איחוי הקרעים?
אחד החששות המועלים הוא שהקמת מפלגה חדשה תהיה 'עוד מאותו דבר', ותיבלע ברעש הפוליטי. אולם, ניתן לראות במהלך פוטנציאלי זה גם ניסיון להציב במרכז סדר יום אחר: לא עוד פוליטיקה של שבטים מתנגחים, אלא כזו המחפשת את המכנה המשותף הרחב ביותר. ניסיונו של בנט בהרכבת והנהגת 'ממשלת השינוי' – קואליציה מורכבת וחסרת תקדים – אינו רק פרט בעברו, אלא אולי ההכשרה הרלוונטית ביותר לאתגר הנוכחי. היכולת, גם אם זמנית ושנויה במחלוקת, לגשר על פני תהומות אידיאולוגיים, עשויה להיות בדיוק מה שישראל זקוקה לו כעת, ברמה הלאומית.
באשר לעיתוי, יש הרואים כל עיסוק בפוליטיקה עתידית כחוסר רגישות בעת מלחמה ומשבר. זוהי נקודה מובנת, אך ניתן להציע גם פרספקטיבה אחרת: האחדות הלאומית אינה מותרות שניתן לדחות ל'אחרי המלחמה'. היא מרכיב חיוני בחוסן הלאומי הנדרש כעת ובתהליך השיקום הארוך שיבוא. לכן, יוזמה פוליטית המתמקדת באופן מוצהר בבניית גשרים ובחיזוק הלכידות החברתית אינה בהכרח אופורטוניזם, אלא יכולה להיתפס כהיענות לצורך לאומי עמוק ודחוף, המבקש לחשוב על היסודות של היום שאחרי, כבר היום.
נכון, אזכור כהונתו כראש ממשלה לשעבר מעלה מטבע הדברים גם ביקורת ומחלוקות עבר. אך במקום לשקוע מחדש בוויכוחים הישנים, אפשר לבחון את התקופה הזו דרך עדשה אחרת: כפרק של למידה אינטנסיבית על מורכבותה של החברה הישראלית ועל הקשיים והאתגרים הכרוכים בניסיון לאחד אותה תחת קורת גג פוליטית אחת. הלקחים שנלמדו שם, גם הכואבים שבהם, עשויים להיות נכס יקר ערך בעיצוב מנהיגות עתידית שתשים את איחוי הקרעים בראש סדר העדיפויות.
בשורה התחתונה, מעבר לשיקולים פוליטיים צרים, האתגר הגדול ביותר של ישראל כיום הוא פנימי. נפתלי בנט, עם ניסיונו הייחודי והמוצהר (גם אם עתידי) להתמקד במשימת האחדות, עשוי להציע לא רק אלטרנטיבה פוליטית, אלא חזון נחוץ לעתיד החברה הישראלית – חזון של ריפוי, גישור ובנייה מחודשת של האמון הפנימי.