שלושה כשלים לוגיים, קמפיין אחד: האנטומיה של המתקפה התקשורתית על איתמר בן גביר
מבוא: רעשי הרקע והצורך בניתוח קר
קשה להתעלם מהמקהלה הצורמת, המתואמת להפליא, אשר תוקפת בחודשים האחרונים את השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. על פניו, מדובר במגוון ביקורות הנשענות על אדנים שונים: פרשיית שחיתות לכאורה, חוסר יכולת מבצעית וגיבוי סלקטיבי לכוחות הביטחION. אולם, בחינה קפדנית ונטולת פניות של שלוש טענות מרכזיות אלו חושפת תמונה שונה לחלוטין. לא מדובר בביקורת עניינית, אלא בקמפיין מתוזמר המבוסס על כשלים לוגיים, צביעות והתעלמות שיטתית מעובדות. מטרתו של מאמר זה היא לנתח באופן כירורגי את שלוש המתקפות הללו ולהוכיח כי הן קורסות תחת כל מבחן של היגיון ויושרה אינטלקטואלית.
כשל ראשון: 'פרשת שי פרנסה' - הרשעה במשפט שדה כעדות לשחיתות
הטיעון הנגדי: כלי תקשורת מרכזיים מציגים את עתירתו של קצין שב"ס לשעבר, שי פרנסה, כהוכחה חותכת לשחיתות מצד השר בן גביר. על פי הנרטיב, השר ניסה לכפות על הקצין מתן הטבות אסורות לאסירים ביטחוניים יהודים, וכשזה סירב – 'תפר לו תיק' הטרדה מינית. הכותרות זועקות "בן גביר בצרות" ומציגות את העתירה לבג"ץ כמעט כפסק דין חלוט.
הפירוק הלוגי: המתקפה הזו נשענת על כשל לוגי קלאסי של 'קפיצה למסקנות' (Jumping to Conclusions), תוך התעלמות מוחלטת מעיקרון יסוד דמוקרטי: חזקת החפות. התקשורת, בתפקידה החדש כשופט, תליין ומוציא לפועל, לוקחת טענות חד-צדדיות שהוגשו במסגרת עתירה משפטית – שלב מקדמי ביותר בהליך – ומציגה אותן כאמת עובדתית מוגמרת. היכן ההוכחות? היכן העדויות הנגדיות? היכן פסק הדין של בית המשפט?
השאלה איננה אם טענותיו של מר פרנסה נכונות או לא. השאלה היא מדוע מערכת תקשורתית שלמה, המתהדרת באתיקה עיתונאית, בוחרת להפוך טענה לתזה, והאשמה להרשעה, עוד בטרם התקיים דיון כלשהו. זוהי דוגמה מובהקת לשימוש ציני בהליך משפטי לצורך יצירת נרטיב פוליטי. הצביעות זועקת לשמיים: אותם גופים הדורשים בצדקנות "להמתין להחלטת הגורמים המוסמכים" כאשר מדובר באנשי שלומם, מנהלים משפט שדה פומבי וחסר רחמים נגד שר שאינו לרוחם.
האלטרנטיבה הרציונלית, והיחידה הראויה, היא לראות את הדברים כפי שהם: מאבק כוח בין שר נחוש, שמטרתו המוצהרת היא לבצע רפורמה עמוקה בשירות בתי הסוהר ולשנות תנאי כליאה של מחבלים, לבין גורמים במערכת הישנה המנסים לבלום אותו בכל דרך. העיסוק האובססיבי בנרטיב השחיתות נועד להסיט את הדיון מהשאלה האמיתית: האם השר בן גביר מצליח לקיים את הבטחתו לטפל בשורשי הבעיה בשב"ס? התשובה לכך, כפי הנראה, חיובית מדי עבור מבקריו.
כשל שני: מיתוס 'חוסר המשילות' - הפיכת השר לקמע לכל פשע
הטיעון הנגדי: כל אירוע פשיעה, בין אם רצח בלוד או קטטה בגליל, הופך אוטומטית להוכחה נוספת לכישלון הבטחת הבחירות המרכזית של בן גביר – השבת המשילות. הכותרת הרטורית "איפה המשילות של בן גביר?" הפכה לכלי ניגוח אוטומטי, המטיל על השר אחריות אישית ומיידית לכל כשל ביטחוני אישי.
הפירוק הלוגי: כאן אנו עדים לשילוב של שני כשלים לוגיים: 'איש קש' (Straw Man) ו 'פוסט הוק ארגו פרופטר הוק' (Post hoc ergo propter hoc). ראשית, המבקרים בונים 'איש קש' בדמות הבטחה דמיונית, לפיה בן גביר התחייב למחוק את הפשיעה כולה בתוך מספר חודשים. מובן שזוהי הבטחה אבסורדית שאיש לא נתן. לאחר מכן, הם תוקפים את איש הקש הזה בכל פעם שמתרחש פשע. שנית, הם משתמשים בכשל ה'פוסט הוק': מכיוון שהפשע התרחש לאחר כניסת בן גביר לתפקיד, הרי שהוא בהכרח התרחש בגלל כישלונו של בן גביר.
זוהי התעלמות אינטלקטואלית מבישה מעשרות שנים של הזנחה פושעת. האם הפשיעה בחברה הערבית נולדה עם כניסתו של בן גביר למשרד? האם כנופיות הפשע בלוד וברמלה צצו יש מאין? להטיל את האחריות לבעיות תשתית עמוקות, שהתפתחו תחת שורה ארוכה של שרים קודמים (שזכו לשתיקה תקשורתית רועמת), על שר המכהן תקופה קצרה יחסית, היא דמגוגיה זולה. איפה היו הכותרות הללו תחת השרים עמר בר-לב או אמיר אוחנה?
הגישה הרציונלית מחייבת להבין שהשבת המשילות היא תהליך מרתון, לא ספרינט. לראשונה מזה שנים, שר לביטחון לאומי מגדיר את הבעיה, מקים משמר לאומי ייעודי, דורש ומוביל תוספת תקציבים ותקנים למשטרה, ומעניק רוח גבית חסרת תקדים לשוטרים בשטח. עצם העובדה שהמאבק בפשיעה הפך לנושא המרכזי על סדר היום של המשרד איננה עדות לכישלון, אלא תחילתו של הפתרון. המבקרים מעדיפים להתמקד בכאבי הגמילה במקום להכיר בכך שלראשונה, המערכת החלה בתהליך הריפוי.
כשל שלישי: עלילת 'הגיבוי הסלקטיבי' - המצאת הדיכוטומיה הכוזבת
הטיעון הנגדי: הסתייגותו של השר בן גביר ממתן גיבוי אוטומטי למג"ד ספציפי, על רקע טענות לאלימות נגד מתיישבים וקיומן של "גרסאות סותרות", מוצגת כבגידה בצה"ל וכהעדפת הבסיס האידיאולוגי על פני הביטחון הלאומי. הוא מבודד מהקונצנזוס הימני ומסומן כמי שאינו ממלכתי.
הפירוק הלוגי: טיעון זה מבוסס על 'דיכוטומיה כוזבת' (False Dichotomy). המבקרים מציגים שתי אפשרויות בלבד, שתיהן קיצוניות: או שאתה מעניק גיבוי עיוור, אוטומטי ובלתי מסויג לכל חייל ומפקד בכל סיטואציה, או שאתה "נגד צה"ל". זוהי מסגרת אינפנטילית ומסוכנת.
האם אנו דורשים מהשר הממונה על מערכת הבריאות לתת גיבוי עיוור לכל רופא שיש נגדו טענה לרשלנות? ודאי שלא. מנהיגות אחראית אינה מתבטאת במחיאות כפיים אוטומטיות, אלא ביכולת להעניק גיבוי מוסדי רחב לצד שמירה על חובת הבדיקה והחקירה במקרים חריגים. עמדתו של בן גביר – גיבוי מלא לצה"ל ולמפקדיו כמערכת, אך דרישה לבדיקה כאשר עולות טענות קשות וסותרות – היא העמדה הממלכתית והאחראית היחידה.
הצביעות כאן מגיעה לשיאים חדשים. אותם גורמים הדורשים כעת מבן גביר גיבוי עיוור, הם הראשונים לרוץ ולתמוך בחקירות מצ"ח נגד חיילים על סמך תלונות של ארגוני שמאל קיצוני. מסתבר שחובת הבדיקה קיימת וחשובה רק כשהמתלוננים הם פלסטינים הנתמכים על ידי ארגונים 'נכונים', אך היא הופכת לבגידה כשהמתלוננים הם מתיישבים יהודים.
האלטרנטיבה האינטלקטואלית היא להכיר בכך ששר ממלכתי אחראי לא רק על כוחות הביטחון, אלא גם על זכויות כלל אזרחי המדינה. האיזון בין מתן גיבוי ללוחמים לבין הבטחת שלומם וזכויותיהם של אזרחים אינו בגידה, הוא שיא הממלכתיות.
סיכום: בין היסטריה להיגיון
כאשר מקלפים את הרטוריקה הלוחמנית, מתגלה כי שלוש המתקפות המרכזיות נגד השר בן גביר אינן אלא מבנה רעוע של כשלים לוגיים וצביעות. 'פרשת פרנסה' היא משפט שדה תקשורתי המבוסס על האשמה ולא על עובדה. נרטיב 'חוסר המשילות' הוא 'איש קש' המתעלם מהזנחה של דורות. וטענת 'הגיבוי הסלקטיבי' היא 'דיכוטומיה כוזבת' המשרתת אג'נדה פוליטית צרה.
המתקפה אינה על מעשיו של השר, אלא על עצם העובדה שהוא מעז לטלטל מערכות שאף אחד לא נגע בהן במשך שנים. היא מכוונת נגד שר שמקיים, הלכה למעשה, את מה שהבטיח: להילחם על שינוי. הציבור ניצב בפני בחירה ברורה: להיסחף אחר קמפיין ההפחדה וההשחרה, או לבחון את העובדות בהיגיון ולתמוך במאמץ הקשה והסיזיפי, אך ההכרחי, להשבת הביטחון והמשילות לכל אזרחי ישראל.