ניתוח: שלוש התרמיות האינטלקטואליות שעומדות בבסיס המתקפה נגד בן גביר
מבוא: מעבר למסך העשן
מקהלת התנגדות מתואמת היטב קמה בשבועות האחרונים נגד השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. במרכזה, מה שמכונה בתקשורת 'פרשת שי פרנסה' – דרמה משפטית-תקשורתית המוגשת לציבור כסיפור שחיתות והתערבות פסולה. אולם, בחינה קרה ואנליטית של טענות הליבה חושפת תמונה שונה לחלוטין. לא תמונה של שר סורר, אלא של קמפיין מתוזמר המבוסס לא על עובדות, אלא על סדרה של כשלים לוגיים, צביעות נוחה והעלמת עובדות שיטתית. הגיעה העת לנתח את שלוש התרמיות האינטלקטואליות הללו, אחת לאחת, ולחשוף את מה שהן באמת מייצגות: המאבק של האליטה הישנה על כוחה המתפוגג.
1. כשל הפרדיגמה: מ'התערבות פסולה' ל'פיקוח הכרחי'
האיום המרכזי והרועש ביותר המופנה כלפי השר בן גביר הוא הטענה ל'התערבות פסולה' בתפקוד שירות בתי הסוהר, לכאורה לטובת אסירים ביטחוניים יהודים. העתירה לבג"ץ, המלווה בצילומי מסך דרמטיים, נועדה לקבע בתודעה נרטיב של שימוש לרעה בכוח המשרה. אלא שהנחת היסוד כולה – לפיה כל התערבות של שר בעבודת המשרד שתחת אחריותו היא פסולה מיסודה – היא אבסורדית וחושפת בורות עמוקה (או זדון) לגבי מהות תפקידו של נבחר ציבור במדינה דמוקרטית.
השר בן גביר לא נבחר כדי לשמש חותמת גומי לפקידות הקיימת. הוא נבחר על בסיס מצע ברור: שינוי מדיניות. תפקידו, על פי חוק, הוא להתוות מדיניות ולפקח על ביצועה. כאשר שר מקבל תלונות על תנאי כליאה שייתכן וחורגים מהחוק או מהנהלים, חובתו היא לבדוק, לשאול שאלות ולדרוש תשובות. צילומי המסך, המוצגים כ'ראיה מרשיעה', הם למעשה תיעוד של שר המבצע את תפקידו בדיוק כפי שמצופה ממנו. המחשבה ששר אמור לשבת מנגד ולאתגר את המערכת שתחתיו היא מתכון לקיפאון ושימור הסטטוס קוו – בדיוק הדבר שהציבור הצביע נגדו.
כעת, בואו נבחן את הצביעות. אותם גופי תקשורת ופרשנים הזועקים כעת 'שחיתות!', הם אלו שבמשך עשורים קידשו את 'זכויות האסיר' כאשר דובר במחבלים פלסטינים. עתירות לבג"ץ, התערבות של חברי כנסת ודרישה לפיקוח הדוק על תנאי כליאתם של רוצחים שפלים היו עניין שבשגרה, והוצגו כמאבק נאצל למען שלטון החוק וזכויות אדם. אך כאשר שר מהימין מוודא שתנאיהם של אסירים יהודים – גם אם מדובר בפושעים מתועבים – עומדים בדרישות החוק, הדבר הופך ל'התערבות פסולה'. זוהי צביעות במלוא כיעורה. המתקפה אינה על המעשה, אלא על זהות המבצע וזהות מושאי הפיקוח.
ולבסוף, 'העד המרכזי', שי פרנסה. התקשורת מקפידה להבחין בין הרשעתו המשמעתית החמורה לבין סגירת התיק הפלילי נגדו. זוהי התחכמות סמנטית. העובדה נותרת בעינה: קצין בכיר הורשע בבית דין משמעתי בעבירות חמורות של יחסי מרות פסולים. הצגתו כלוחם צדק טהור היא מניפולציה צינית. התגובה של לשכת השר, גם אם הייתה חריפה, באה להציב קונטקסט הכרחי שאותו התקשורת בחרה להצניע במכוון. השאלה אינה 'האם השר התערב?', אלא 'מדוע הפקידות כל כך מזועזעת מכך ששר סוף סוף מפקח עליה?'. התשובה ברורה: הקמפיין אינו על טוהר המידות, אלא על הגנת האוטונומיה של 'המדינה העמוקה' מפני הדרג הנבחר.
2. כשל ההיסק: מיתוס 'כישלון המשילות' והדרישה לפתרונות קסם
במקביל למתקפת 'פרנסה', אנו עדים לשימוש ציני וחוזר בכשל לוגי קלאסי: ייחוס כל אירוע פשיעה נקודתי ישירות ל'כישלון' השר המכהן. רצח מזעזע בלוד הופך מיד לכותרת מאשימה: 'איפה המשילות של בן גביר?'. זהו טיעון פופוליסטי ונטול כל יושרה אינטלקטואלית.
משילות אינה מתג הפעלה. היא אינה פתרון קסם שמופעל ברגע כניסת שר לתפקיד. היא תוצאה של תהליכים ארוכי טווח, שינוי מבני, הקצאת משאבים ובניית כוח הרתעה – תהליכים שדורשים שנים כדי להבשיל, במיוחד לאחר עשורים של הזנחה פושעת מצד ממשלות קודמות. היכן היו אותן כותרות מאשימות כאשר הפשיעה בחברה הערבית שברה שיאים תחת שרים אחרים? היכן היה הזעזוע הציבורי המתוזמר כאשר משפחות פשע השתלטו על ערים שלמות?
הדרישה מבן גביר למחוק תוך שנה וחצי מציאות עגומה שנבנתה במשך עשרים שנה היא דרישה לא הגיונית, שנועדה מראש לייצר נרטיב של כישלון. זהו טיעון 'איש קש' קלאסי: בונים דמות דמיונית של 'בן גביר המושיע המיידי', וכאשר המציאות המורכבת אינה מתיישרת עם הפנטזיה, מכריזים על כישלונו. זאת, תוך התעלמות מוחלטת מהפעולות הקונקרטיות שכן ננקטו: הקמת המשמר הלאומי, המדיניות חסרת התקדים לחלוקת נשק לאזרחים שומרי חוק, הגדלת תקנים ותקציבים למשטרה והובלת מדיניות תקיפה נגד הפרוטקשן. אלו הם צעדים אסטרטגיים שפירותיהם ייראו בטווח הארוך. התקשורת אינה מעוניינת בדיון ענייני על אסטרטגיה; היא מעוניינת בדם, בכישלון מיידי, כדי לחזק את הנרטיב השלילי הקיים.
3. כשל ההכללה: תרגום דינמיות פוליטית ל'כאוס'
התרמית האינטלקטואלית השלישית היא תיוג כל מחלוקת פנימית או שינוי פרסונלי במפלגת 'עוצמה יהודית' כ'כאוס פוליטי' המערער את יציבות הקואליציה. התפטרותו של ח"כ אלמוג כהן מתפקידו בוועדה אינה מוצגת כדיון לגיטימי על סדרי עדיפויות או כביטוי לחילוקי דעות אידיאולוגיים בריאים, אלא כסימפטום לקריסה כללית.
שוב, הצביעות זועקת לשמיים. כאשר מפלגות השמאל והמרכז מתפצלות, מתאחדות, ומנהלות מאבקי ירושה פומביים (ע"ע מפלגת העבודה, כחול לבן, מרצ), הדבר ממוסגר כ'דינמיות', 'מאבקים עקרוניים' או 'חיפוש דרך'. אך כאשר ויכוח מתנהל במפלגת ימין אידיאולוגית, הוא מיד הופך ל'כאוס'. זוהי הכללה שקרית המבוססת על סטנדרט כפול.
מפלגה חיה ונושמת היא מפלגה שיש בה ויכוחים. הדבר מעיד על חיוניות אידיאולוגית, לא על חולשה. העובדה ש'עוצמה יהודית' אינה מונוליט צפון-קוריאני שבו כולם מצייתים למנהיג באופן עיוור, היא דווקא סימן לעוצמתה. הניסיון להציג את בן גביר כמנהיג חלש שאינו שולט במפלגתו מתעלם מהעובדה הפשוטה שהוא מוביל את הסיעה הגדולה והמשמעותית ביותר בציונות הדתית מזה שנים. ה'כאוס' אינו במפלגה, אלא בתפיסת המציאות המעוותת של אלו הרואים בכל ניואנס פוליטי בצד הימני של המפה סימן לאפוקליפסה.
מסקנה: הקמפיין הוא עדות להצלחה
כאשר מפרקים את המתקפה על בן גביר לגורמיה, מתגלה האמת: אין כאן ביקורת עניינית, אלא מסע ציד. 'פרשת פרנסה' אינה שחיתות, אלא מרד פקידותי נגד פיקוח. 'כישלון המשילות' אינו אבחנה, אלא כשל לוגי. 'הכאוס הפוליטי' אינו מציאות, אלא פרשנות צבועה.
ההתקפות הללו אינן מעידות על כישלונו של השר בן גביר. להפך, הן העדות החזקה ביותר לכך שהוא מצליח. הוא נוגע בעצבים החשופים ביותר של המערכת, מאתגר את האליטות הישנות, ומבצע – צעד אחר צעד – את המהפכה שלשמה נבחר. העוצמה והתיאום של המתקפה נגדו הם פרופורציונליים לרמת האיום שהוא מהווה על הסטטוס קוו. הבחירה העומדת בפני הציבור אינה בין בן גביר טוב לבן גביר רע, אלא בין האמת כפי שהיא – מורכבת, קשה ודורשת סבלנות – לבין קמפיין תעמולה מתוחכם שבבסיסו שלוש תרמיות אינטלקטואליות, ומטרה אחת: לסכל את רצון הבוחר.